הרב מאיר אשר לוגאסי

בפרשתנו נאמר " וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן־הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֨ר יָצ֜וּד צֵ֥יד חַיָּ֛ה אוֹ־ע֖וֹף אֲשֶׁ֣ר יֵֽאָכֵ֑ל וְשָׁפַךְ֙ אֶת־דָּמ֔וֹ וְכִסָּ֖הוּ בֶּֽעָפָֽר" (ויקרא יז יג). נבאר את מהות המצוה הנוהגת בדם חיה ועוף בלבד ולא בדם בהמה, נבאר את טעמה ואת ההלכות הנאמרו במצוה זאת במסכת חולין פרק כיסוי הדם (פג) ובשלחן ערוך יו"ד סימן כח

בשנים האחרונות נפוץ בקרב רבים מבני ארצנו לחוג את חגי ישראל מעבר לים. השלכות הלכתיות רבות יש לתופעה זו ביו"ט שני של גלויות. מדיני עשיית מלאכה או אכילת חמץ, ועד לדיני תפילה ותפילין. נושא הלכתי זה נוגע לכל אדם היורד מהארץ בימים אלו, ואנו נעסוק במקצת מהנושאים הללו

בפרשתנו (פרק יד פסוק לו) נאמר "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת-הַבַּיִת, בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת-הַנֶּגַע, וְלֹא יִטְמָא, כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת; וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן, לִרְאוֹת אֶת-הַבָּיִת." התורה חסה על כלי החרס שלא יטמאו ויצטרכו שבירה, ולכן ציוותה התורה לפנותם לפני כניסת הכהן אל הבית. כעת, כאשר בכל בתי ישראל עוסקים בהכשרות הכלים לפסח, נדון בכלי חרס המצויים ביננו והאם תועיל להם הכשרה

משה רבנו מצווה על אהרן ושני בניו הנותרים, "ראשיכם אל תפרעו ובגדכם לא תפרמו ולא תמותו". הגמ' במו"ק (יד:) לומדת מכאן את דין איסור תספורת וגילוח לאבלים. נעסוק בכמה נושאים בסוגיא זו, משיטות הראשונים השונות ועד להכרעה הלכה למעשה

נאמר בפרשתנו "וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה". איסור אכילת דם נשנה במקומות רבים בתורה, ולכל מקום לימוד מיוחד. מפרשתנו לומדת הגמרא במסכת כריתות (כ' ע"ב) שאיסור אכילת דם נוהג בבשר בהמה, חיה ועוף בלבד, וממעטת הגמרא דם הנמצא בביצים או דם הנוטף מן האדם. נדון הפעם בנושאים אלו בהרחבה מדין הגמרא ועד לימינו

"ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת וכו'". ובתרגום יונתן - "למעבד תפנוקי שבתא". הרמ"א באור"ח סימן רמ"ב, ובחזון עובדיה (שבת א) מובא שנוהגות הנשים ללוש עיסה בשיעור חלה, והוא מכבוד ועונג השבת. בבתים רבים נוהגת עקרת הבית לאפות חלות, ושולחת אותם לילדיה הנשואים, כדי שיאכלו את החלות הללו בסעודות השבת בביתם. וכאן עולה השאלה, האם ניתן לברך על הפרשת חלה באופן זה? מרן הרב עובדיה זצוק"ל דן בכך, עד הכרעתו להלכה ולמעשה