הרב מאיר אשר לוגאסי

בפרשתנו מברך השם את נח ואת בניו "ויברך אלהים את נח ואת בניו לאמר פרו ורבו ומלאו את הארץ" (בראשית ט א). מצוות פריה ורביה נאמרה לאדם הראשון ואף נאמרה לנח, ששניהם היו תחילת האנושות בעולם. נעסוק בכמה דינים הנוגעים למצוה זו הלכה למעשה

נאמר בפרשתנו "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו" (דברים כב ח). על כל אדם מוטלת החובה לעשות מעקה לגג ביתו, וכן למנוע ולהסיר כל מכשול וסכנה הקיימים ברשותו. אנו נעסוק הפעם במצות מעקה, ובהשלכות הלכתיות נוספות הנלמדות מהלכה זו

בפרשתנו נאמר "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך אשר תנחל בארץ אשר השם אלהיך נתן לך נחלה לרשתה" (דברים יט יד). משמעותו של איסור זה הוא שאסור לאדם להסיג את הגבול שבין שטח האדמה שלו לתוך שטח אדמת חבירו, ובכך להגדיל את שטח האדמה שלו. נעסוק בדין זה על פי הרמב"ם והשלחן ערוך, וכן בהשלכות המעשיות הנוגעות לכל אדם ואדם

בפרשתנו נאמר "לא תבשל גדי בחלב אמו". מכאן למדו חכמים את איסור בשר וחלב באכילה, בבישול ובהנאה. נעסוק הפעם בדין המתנת שש שעות בין אכילת בשר לאכילת חלב, מקור הדין ומהותו וטעמו, וכן ההשלכות ההלכתיות למעשה

נאמר בפרשתנו "ואכלת ושבעת וברכת את השם אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (פרק ח פסוק י). ובמסכת ברכות פרק שמיני שנינו "אלו דברים שבין בית שמאי לבית הלל בסעודה...מי שאכל ושכח ולא בירך, בית שמאי אומרים יחזור למקומו ויברך, ובית הלל אומרים יברך במקום שנזכר. ועד מתי מברך? עד שיתעכל המזון שבמעיו". נעסוק בדין זה להלכה ולמעשה

בעשרת הדברות שבפרשתנו נאמר "ולא תחמוד אשת רעך. ולא תתאוה בית רעך, שדהו ועבדו ואמתו, שורו וחמורו וכל אשר לרעך". נעסוק במהות האיסור להתאוות ובמהות האיסור לחמוד, מפרשתנו ועד לפסיקות הרמב"ם והשלחן ערוך בנושא

בפרשתנו משה ממנה דיינים, וכך נאמר "ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר. שמע בין אחיכם, ושפטתם צדק, בין איש, ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט, כקטן כגדל תשמעון, לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלהים הוא. והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי ושמעתיו" (שמות כג ז ח). דינים רבים נלמדים מהפסוקים הללו, והם מפורשים בתלמוד במסכת סנהדרין, ובשלחן ערוך בחושן משפט, ונבארם הלכה למעשה

בפרשתנו מלמד אלעזר הכהן את דיני הכשר כלים שצווה משה, וכך נאמר: "אך את הזהב, ואת הכסף, את הנחשת, את הברזל, את הבדיל ואת העפרת, כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר, אך במי נדה יתחטא . וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים" (פרק לא פסוקים כב-כג). ודרשו מכאן חז"ל (ע"ז עה:) את חיוב טבילת כלים במקוה. נעסוק הפעם בשימוש בכלים ללא טבילה בבית עסק או בבית פרטי

בפרשתנו בנות צלפחד ניגשות לשאול מה יהיה בעניין ירושת אביהם. וכך נאמר "ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה פתח אהל מעד לאמר" (כג ב). הגמרא (ב"ב קיט) מבארת את הפסוק על פי מחלוקת אמוראים שנחלקו האם חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב או שאין חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב. נעסוק בנידון זה, מהתלמוד ועד ההלכה למעשה

בפרשתנו בלעם עומד ומביט אל מחנה ישראל, וכך נאמר "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים" (במדבר כד ב). ובגמרא (ב"ב ס.) "מה ראה? אמר רבי יוחנן ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה". נעסוק הפעם בדיני איסור היזק ראיה, על פי הגמרא, הראשונים והשולחן ערוך הלכה למעשה

בפרשתנו נאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל. כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים". לדעת הרמב"ם בהלכות טומאת מת (פ"ב ה"ג) כל אבר של אדם, בין אם הוא חי ובין אם הוא מת ל"ע, הרי הוא מטמא בכל הטומאות כולם. טומאת אוהל, טומאת מגע וטומאת משא. הגאון בעל ציץ אליעזר זצוק"ל דן בהשתלת אברים אצל כהנים, ונביא מדבריו הלכה למעשה

בעקבות המלחמה התעוררו שאלות בענין פדיון בכור. לוחם הניצב בחזית המערכה, וכעת מלאו לבנו בכורו שלושים יום, ואביו אינו יכול לשוב לביתו לפדותו. או שחלילה אביו נפל בשבי, או נפצע באורח קשה, או ל"ע נפל בעת מילוי תפקידו. מי יכול לפדות את בנו בכורו ביום השלושים ללידתו? שאלות אקטואליות שנדרשו הפוסקים לעסוק בהן

בפרשתנו מצווה התורה על הפרשת חלה, וכך נאמר בפרשתנו "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה" (פט"ו פי"ז). מכאן דרשו חז"ל (מסכת חלה) שחובת ההפרשה נוהגת בלחם בלבד. אנו נעסוק הפעם בבצק המיועד לטיגון או לבישול, מה דינו לעניין ההפרשה ולעניין הברכה

בפרשתנו נאמר "ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה הכשית אשר לקח, כי אשה כשית לקח". דבריה של מרים אשר היו מנקודת מבטה לתועלת, גרמו לכך שהיא לקתה בצרעת. אנו נעסוק הפעם בדינים אלו שנפסקו בדברי מרן השולחן ערוך והרמ"א, ובדרכי הכפרה לכל המעשים הללו הנכונים לצערנו בכל דור ודור, ובפרט לדורנו

בפרשתנו צווה השם לאהרון ולבניו לברך את ישראל וכך נאמר "כה תברכו את בני ישראל וגו' " (במדבר ו כב). בתלמוד בבלי ברכות (לב:) רבי יוחנן אוסר לכהן שהרג את הנפש לשאת את כפיו. ואילו בתלמוד ירושלמי (גיטין פ"ה) מובא שרשאי לשאת את כפיו. מחלוקת ראשונים בביאור הגמרות ובפסיקה בהלכתית, מביאה את מרן השו"ע והרמ"א לחלוק בנושא זה. נעסוק בכך ובהשלכותיו של דין זה

אנו נמצאים ימים ספורים לפני חג השבועות, ונדבר הפעם בדין מדיני יום טוב המובא במסכת ביצה (יז) ונפסק בשלחן ערוך (אור"ח תקג). דיני הכנה מיום טוב לחול, ומיום טוב לחבירו. האם מותר לבשל ולאפות ביום טוב כאשר עושים זאת גם לצורך היום שאחריו? נעסוק בנושא זה מהגמרא ועד ההלכה למעשה

קהילות יהודיות רבות מעבר לים נכחדו ובני הקהילה עלו ארצה או היגרו למקומות אחרים. כעת עולה השאלה מה ניתן לעשות באותם המבנים אשר שמשו לתפילה את בני הקהילה? האם יותר להם למכור את בית הכנסת אשר עדיין עומד על תילו? או שאם נחרב חלילה, האם יותר למכור את השטח של בית הכנסת? נעסוק בכך מהמשנה ועד ההלכה למעשה

בפרשתנו נאמר "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוהיך כי אני השם אלוהיכם" (כה יז). במסכת בבא מציעא פרק הזהב (נח) שנינו "כשם שאונאה במקח כך אונאה בדברים. לא יאמר לו "בכמה חפץ זה"? והוא אינו רוצה ליקח. אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו "זכור מעשיך הראשונים". אם הוא בן גרים, לא יאמר לו "זכור מעשה אבותיך". ובמסכת חולין (צד) יש דוגמאות נוספות לאונאת דברים ולגניבת דעת הבריות, והדברים מפורשים בשו"ע (חו"מ רכח). כל אדם במהלך יומו נתקל בדיני אונאת דברים והמסתעף מהם, ועל כן כדאי ללמוד אותם על מנת שלא נכשל בהם ח"ו. נשתדל לבאר הדברים מהמקורות הלכה למעשה

"ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם". כל תבואה חדשה מחמשת מיני דגן אסורה באכילה עד להקרבת העומר, שהוא יום ט"ז בניסן. וגם בזמן הזה כאשר אין בית המקדש קיים, נוהג איסור חדש בכל מקום ומקום. נבאר את הדין והמנהג הנהוג כיום בארץ ובעולם.

פרשתנו מצוה על הדיין את הדברים הבאים "לא תעשו עול במשפט, לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפט עמיתך" (קדשים יט טו). ע"פ הגמרא בסנהדרין (ל) פוסק מרן השלחן ערוך בחושן משפט (יז) שיש חובה על הדיין להשוות בין האנשים כאשר באים להתדיין לפניו, וזאת על מנת שיוכל לדון דין אמת. דברי מרן המכוונים אל הדיין נכונים גם לכל אדם באשר הוא, ונשתדל לבארם באר היטב