הסכנות האורבות להולכי הרגל

אחד הערכים המכוננים במסורת ישראל, הוא ההגנה על החלש. הכתוב מוצא לנכון להזכיר יותר מפעם אחת את חשיבות ההגנה על הגר, היתום והאלמנה, שהם אותם חלשים שאין להם מי שיגן עליהם, ולכן חובת ההגנה עליהם נופלת על כלל הציבור.

הדברים נכונים ונכוחים ועומדים מעל הזמן. בכל דור ובכל סיטואציה, ישנם אותם חלשים שבהגנתם אנו מחוייבים. בכבישים, שהם אחת הזירות החשובות, המרכזיות והמסוכנות בחיינו, הולכי הרגל - הם הגרים, היתומים והאלמנות, שבהגנתם אנו מחוייבים.

ההליכה ברגל נוטעת בנו תחושה כוזבת לפיה אנו פחות חשופים לתאונות, משום שאנו לא נמצאים בתוך כלי רכב, העלול להיות מעורב בהתנגשות. מכיוון שכך אנו עלולים להיות פחות ערניים לסכנות. ו כמובן טעות. הולכי הרגל חשופים, לעיתים אף ביתר שאת, לסכנות היפגעות. סיכוייהם לשרוד בחיים תאונה, נמוכים פי שניים או שלושה מסיכוייהם של נוסעים ברכב.

הולכי הרגל, אם כן, הם החלשים שבהגנתם אנחנו מחוייבים, אלא שלמרבה הצער, המציאות מראה שלא כך הדבר. מדינת ישראל תופסת את המקום השני במדינות המתועשות, בשיעור הולכי הרגל הנהרגים בדרכים. 30% מהרוגי התאונות בישראל הם הולכי רגל, ורק צפון קוריאה מקדימה אותנו בטבלה מבישה זו. מול מדינות כצרפת או הולנד, למשל, מצבנו חמור עוד יותר. הולכי הרגל הנהרגים בישראל הם פי שלושה מהולכי הרגל הנהרגים במדינות אלה.

הולכי הרגל הנפגעים מתחלקים לארבע קבוצות: קבוצה ראשונה היא החוצים שלא במעברי החציה, או ההולכים בשולי הכביש.

קבוצה שניה היא הקשישים, החוצים לאט, ושעירנותם לסכנות אינה עוד כשהיתה. אם נפגעו, מתקשה גופם הזקן להתאושש ולהחלים, לעומת צעיר שמאותה פציעה בדיוק מתאושש ומבריא. סיכוייהם להיהרג כפולים בשל כך מסיכויי הצעיר להיהרג מאותן פגיעות.

קבוצה שלישית היא תינוקות וזאטוטים ליד ביתם, במה שקרוי "תאונות חצר", של מכוניות הנוסעות לאחור ודורסות אותם.

וקבוצה רביעית של הולכי רגל נפגעת על מעברי החציה עצמם, לא באשמתם אלא באשמת נהגים מפוזרי דעת או פרועים ושיכורים, שמתפרצים למעברי החציה בלי לכבד את זכויות הולכי הרגל. למרבה האירוניה, מכל עשרה הנהרגים בעת חציית כביש, שישה מצאו את מותם על מעבר החציה, ורק ארבעה בעת שחצו לא על מעבר חציה. מעבר החציה, אם חוצים אותו באדישות ובשאננות, עלול להפוך למלכודת מוות.

מקומו הטבעי והראוי של עם ישראל, הרואה בחיי אדם אחד המקודשים שבערכיו, אינו בין החברות המרבות להרוג את הולכי הרגל שלהן. שינוי המציאות הזו, מוטל הן על הרשויות והן עלינו.
על הרשויות ליצור בדרכים תשתיות מרסנות מהירות, כמו מעגלי תנועה או פסי האטה, להסדיר מעברי חציה בטוחים, משולטים בבהירות ומוארים בלילה, ולהגביל מהירות באזורים עירוניים, בהם נפגעים מרבית הולכי הרגל.

אנו מצידנו חייבים להקפיד הקפדה יתירה על כללי הבטיחות הבסיסיים: לא לחצות שלא במעבר חציה ולא לחצות באלכסון. לא ללכת בשולי הכביש, ואם נקלענו לשוליים – להתרחק מהם למרחק בטוח, לא לחצות באור אדום, גם אם הכביש ריק לגמרי ואף מכונית אינה נראית. לא להיות במצב של דעת פזורה או מוסחת באזור הכביש, לדוגמה – לא לחלום, לא לדבר בטלפון ולא לכתוב מסרון, ולשמור כל העת על דריכות זהירות ואחריות.

את אלה עלינו לקבל על עצמנו, כדי שנהיה ראויים לנבואתו של זכריה: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה".