אסור למנוע מצעירים לחגוג בחתונות | טור דעה

הנשיא לשעבר דונלד טראמפ הושבע השבוע (בפעם השנייה) לנשיאות ארצות הברית ה-47 וחזר לחדר הסגלגל בבית הלבן לכהונה של ארבע שנים נוספות. מטבע הדברים, עיני העולם כולו נשואות לוושינגטון בציפייה לראות מה יעשה הנשיא ומה יחולל טראמפ החדש, ומשכך כולם היו מרותקים לטקס ההשבעה שנערכה בתוך בניין הקפיטול.

כאן במדינת ישראל, למרות היותה קטנה בין האומות, ואלי דווקא משום כך, והיותה 'כבשה בין שבעים זאבים' - במיוחד בעת הזאת שאנו נלחמים בשבע חזיתות ותלויים במידה מסויימת בחסדיה של ארצות הברית ידידנו, השבעת הנשיא החדש תפסה מקום משמעותי והתעניינות רבה עד כדי כך שהזיזה הצידה במעט את החדשות המרגשות על שחרור החטופות. 

הטראמפ החדש הצליח לבלבל את כולם, גם את אוהביו ואוהדיו הגדולים. אם התפילה טרם בחירתו הייתה "ויקם מלך חדש אשר לא ידע את ה'דונט' של ביידן", כעת אומרים בימין הקיצוני בספק וחשש רב 'שנתחדשו גזירותיו' - ימים יגידו. יחד עם זאת, דונאלד טראמפ, ידוע כתומך נלהב של ישראל, כך שגם המאוכזבים ממנו, לאחר שלחץ על ראש הממשלה בנימין נתניהו להגיע על הסכם עסקת חטופים,  דבר אחד ברור, שלא מתוך עוינות עשה זאת ולא נכנסה בו רוח שמאלנית, אלא מתוך כוונה טהורה לסיום המלחמה - על מנת להמשיך לקדם את השלום בין העמים ואת הסכמי אברהם.

בברוקלין החרדית אין לתושבים גישה לאינטרנט לצפות בטקס ההשבעה של הנשיא, ובעיתון המקומי גם לא יכניסו תמונה של הגברת הראשונה מלניה טראמפ ובנות המלוכה. אולם, אם במקרה מי מהחסידים עבר בדוכן העיתונים השכונתי בדרך לעבודה או שעמיתו במשרד הראה לו תמונה כלשהי מהטקס, הוא בוודאי תהה לעצמו: "מה לה, לרבנית עם הכובע, ולוושינגטון? מי זו האישה החרדית, ומה לה ולהופעתה בטקס ההשבעה לצד טראמפ?"

והוא צודק, החסיד מברוקלין, בתהייתו - שכן זו הייתה מלניה, הגברת הראשונה של ארצות הברית,  היא ולא אחרת, שהייתה שם והצליחה לעורר בלבול בזהותה. כפי שציין אחד במערכות העיתונים החרדיים (בהומור) - לשמחתם לא יצטרכו להסיר את תמונת הגברת, שכן אין כאן את החשש 'כי ימצא בה ערות דבר' - וחלילה יכשילו את הקוראים בהסתכלות באשה, הרי גם כפות ידיה הסתירה בכפפות של משי, ממש א אידישע מאמע.

הופעתה המכובדת של משפחת המלוכה - בני, בנות ונכדי משפחת טראמפ - בטקס, משכה תשומת לב מיוחדת. לבוש צנוע שהזכיר במעט חופה חרדית במאה שערים. במיוחד בלט כובעה המרשים של הגברת מלניה טראמפ - כובע מכובד ואצילי כיאה למחותנת הראשית. גם הנכדים הופיעו בחליפות ירקרקות מחויטות, איש מהם לא הופיע במכנסיים צמודים או ג'ינס אלגנט. נראה היה כאילו קיבלו "דף תקנות" מדויק לגבי הלבוש הראוי ואופי האירוע.

אין ספק שאין עלינו היהודים ללמוד מהם - מחוקות הגויים והליכותיהם, אבל זה הביא אותי להרהר על הלבוש היהודי והמסורת, כפי שנאמר במדרש על יוצאי מצרים - "שלא שינו שמם לשונם {ולבושם}". בעולם החרדי, לכל חצר וקהילה יש מסורת לבוש ייחודית: יש המקפידים על קפוטות על מגווניהן, אחרים על מלבושים ירושלמיים, וכל קהילה על פי מנהגיה. אך השאלה המהותית היא: האם הלבוש החיצוני הוא העיקר? האם זהותו של יהודי נקבעת על פי מלבושיו? התשובה ברורה - וודאי שלא! האם רמת יהדותו או חרדיותו נמדדת על פי מלבושיו (אם יש כזה מודד בכלל). גם כאן התשובה ברורה - וודאי שלא.

לצורך דוגמה, באירועים תורניים - סיומי ש"ס, אירועי 'דרשו' וכדומה - איננו מתעסקים בפרטי לבושם של הרבנים והאדמו"רים, איזו בעקיטשע אדמו"ר פלוני לבש או איזה כובע ראש ישיבה אלמוני חבש. אנו מתמקדים בתוכן הרוחני, בדברות קודש - דברי התורה שנאמרו מפי מרנן הגדולים שליט"א, ובשירות ותשבחות. אלה הדברים החשובים באמת, כדברי חז"ל: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו".

שרוליק, בחור צעיר שזה עתה עלה לשיעור א' בישיבה קטנה, ניגש יום אחד לאביו וברגע של אומץ, אך בקול חלש ורועד ביקש: ''אבא, אני רוצה להחליף את הכובע שלי.'' האב השמרן נחרד בשומעו זאת, אך עשה את עצמו כלא מבין: "מה קרה שרוליק'ל? מה לא טוב בכובע שלך? קנינו לך לא מזמן לחתונה של שמוליק ואסתי'' ''לא, התכוונתי להחליף לכובע אחר, אני היחיד בשיעור שלי עם כובע כזה'' עונה שרוליק וזורק את כובעו על השולחן בעצבים, "נמאס לי".

"על מה אתה מדבר?!" זעם האב. "מי הכניס לך את השטויות לראש? עם מי אתה מסתובב? אף אחד לא יחליף כאן כובעים בבית הזה! מה שהיה טוב לאחים שלך, טוב גם לך. לא תבייש את הפירמה - דורי דורות אנחנו חובשים כובע זה, מסורת היא בידינו ואין להחליפה. חלילה! היום זה הכובע, מחר זה המשקפיים, מה עוד?ובשבת תרצה בעקיטשע עם נצנצים תלת-ממדיים. אל תחשוב על זה אפילו. לך לישון!".

בהמשך, ערך האב שיחות עם בנו על חשיבות המסורת. כשראה שלא עוזר, לקח אותו למטפלים ועסקנים, והללו הפנו אותו לרבנים, ששכנעו אותו שאביו צודק - ואל לו לנטוש דרכי אבותיו. הם חזרו איתו שוב ושוב, כל אחד בדרכו, על המסר של "אל תיטוש" ו"חדש אסור מן התורה" - דברים שהם בנפשנו. האב אמנם ניצח - הילד לא החליף את הכובע, אך שרוליק רק גנז את חלומו. כשהגיע לגיל 18 והשליטה עברה לידיו, החל להשאיר את הכובע בבית - לפעמים בשוגג, לפעמים במתכוון. עד מהרה, כפי שחשש אביו, החליף גם משקפיים, בעקטישע, וכן הלאה ודי למבין.

לשרוליק היה חבר - מוישי. גם הוא חשקה נפשו להחליף כובע. הוא ניגש לאביו, שהיה צעיר מאביו של שרוליק ופחות שמרן: "אבא, אני רוצה כובע עגול." "כובע עגול? מה רע בכובע הנוכחי?" התעניין האב. "אני פשוט לא אוהב אותו, אומרים לי שזה חביתה," השיב הבן.

האב, שהכובע פחות עמד בראש מעייניו וטובת בנו הייתה לנגד עיניו - קודם לכובע המסורתי - הגיב בהבנה: "אין בעיה," וקבע איתו זמן לחנות כובעים. "תבחר לך איזה כובע שאתה אוהב, מוישי אהובי," אמר האב כשהוא מרעיף עליו אהבה. הילד מדד כמה כובעים, הסתכל במראה, ולבסוף הסתובב לאביו: "אבא, לא עכשיו. בינתיים אשאר עם הכובע שלי." "אבל אומרים לך שזה חביתה," אמר האב. "אז מה? מה רע בחביתה? אני חולה על חביתה!" מוישי נשאר עם כובעו המסורתי ולא החליף אף פעם.

במאמר שהתפרסם בשבוע שעבר במגזין "משפחה", תחת הכותרת "חתונה, לא מסיבה!", הביע הסופר אהרן קליגר ביקורת על סגנון הריקודים בחתונות במגזר החרדי-חסידי. וכך כתב: "עכשיו פתאום אתה קולט בחורים אפופי אלכוהול, שהפאות הארוכות שלהם מתנופפות ימינה ושמאלה, הכיפה בחלק מהמקרים נאחזת ביד, וכל מה שנשאר הוא טירוף חושים מחליא".

ואני שואל - למה? למה לכתוב בסגנון כזה על בחורי ישיבות השוקדים על תלמודם ימים ולילות, ויוצאים לשעה קלה בערב לשמחת חתן וכלה - לשמח ולשמוח בשמחת חבריהם, וחוזרים מיד ללימודם? מה אכפת לי איך הם רוקדים? ברוב המקרים הם אפילו לא יורידו את חליפותיהם. הכיפות שלנו, החסידים, אינן נאחזות לראשינו בסיכות (או נדבקות במסטיק), אז קורה שהן נופלות בריקוד סוער - אז מה אם בחור מחזיק את כיפתו שלא תיפול ארצה?

אז היכן הבעיה? המוזיקה הרועשת על גבול הטראנס? האלכוהול? מודה ומתוודה שגם אני לא מוצא את עצמי ברחבת הריקודים רוקד עד כלות, אבל כהורה, וכך גם אני שומע מקרוביי, כולנו שמחים לראות את בנינו היקרים חוגגים בשמחות חתן וכלה באולמי חתונות ולא במועדונים. מי שהמוזיקה מפריעה לאוזניו יכול לצאת החוצה. העולם שייך לצעירים, ואל לנו למנוע את שמחתם.

לאחר שנה וארבעה חודשים שוחררו השבוע במסגרת הפעימה הראשונה החטופות: אמילי דמארי, דורון שטיינברכר ורומי גונן. כולן גיבורות, כולן ראויות להערצה (כפי שאמר הרבי מסטמר על ניצולי השואה שאפשר לתת קוויטל לכל מי שיצא משם ונשאר יהודי), אך אחת מהן בלטה במיוחד - אמילי דמארי. חיוכה, אומץ ליבה ונחישותה הפכו אותה לגיבורה של ממש, כשלרגע לא הורידה את חיוכה מעל פניה.

התמונה הראשונה שפורסמה ממנה, באישור המשפחה, הייתה של אמילי משוחחת בטלפון עם בני משפחתה כשהיא מסמנת תנועת ניצחון בידיה החבושות - סמל ניצחון - מבלי להסתיר את אצבעותיה הקטועות מפגיעת ירי בשבעה באוקטובר. תמונה זו הפכה אותה בן רגע לסמל של גבורה וניצחון - ניצחון האור על פני החושך, ניצחון הטוב על פני הרע, גם אחרי שנה וארבעה חודשים בשבי החמאס.

תמונה זו של החטופה דמארי מלמדת אותנו על פרופורציות בחיים - איך מה שנראה חשוב ביומיום איבד משמעות בשבעה באוקטובר, ומה שהיה נראה נורא ואיום בשבעה באוקטובר, אחרי שנה בשבי החמאס נהיה שולי, עד כדי כך שאפשר לחייך ולהצטלם סלפי. כמה צריך להודות 'על חיינו המסורים בידך'.

שנזכה באמת להסתכל על הפנימיות, קודם כל של עצמנו, ולא לבחון את האחר על פי החיצוניות - לא על הלבוש ולא על ריקוד כזה או אחר. והכובע? הוא רק כובע, כמו אותו חסיד שחשב לרגע שהגברת הראשונה היא רבנית מברוקלין. נלמד מדמארי שאפשר לחייך גם כשלא הכל מושלם.