זו התגשמות חיה של מבחן הילד העזתי | משה ולדר

התמונות ההיסטוריות של עסקת החטופים הזו עוד ייזכרו לדורות. מצד אחד אנשים מתרגשים בוכים ומחבקים את יקיריהם ומהצד השני המון חוגג בסרטים ירוקים כשהוא מוקף בשברי בניינים והרס רב.

יש כל-כך הרבה רעשי רקע מסביב, הרבה רגשות סוערים לצד ניתוחי מצב רציונליים עד כאב.

יש הכועסים על 'תמונות הניצחון' של החמאס כתוצאה מהעסקה, טוענים שאסור היה לתת להם את זה.

על אף שזה הראש שלהם לאורך שנים רבות, ערבי רוקד על עיי חורבות ונהרות של ביוב וצועק "ניצחתי".

מכל מקום, יש ויכוח גדול סביב העסקה הזו ובעיקר לגבי ההשלכות שלה על עתידנו, אבל כמדומה שעל שני דברים כולנו מסכימים: א' שלאחר מעשה, האנשים והנשים ששבו מהשבי ראויים לחיבוק הגדול הזה שהם מקבלים מכל העם ואין תמונה מרגשת מזו.

ב' שהמחיר ששילמנו עליהם הינו מחיר כבד מאד שבראי ההיסטוריה אף עולה בחיי אדם, ותוצאותיו לוטות בערפל.

יש שנוטים לצייר את הויכוח הזה כ'רגש מול שכל', מי שבעד העסקה לא חושב ולא מביט קדימה על ההשלכות ומי שנגד העסקה הוא אדם קר וחסר לב מול חטופים שעוברים כבר מעל שנה של גהינום.

זה כמובן לא נכון. יש גבול רציונלי למה שאפשר להשיג בעסקה מהסוג הזה. לומר בפה מלא שאתה מוותר על חיי אדם בשביל להיחשב חזק יותר ולמנוע אירועים כאלה בעתיד זה לא ריאלי כמו שלא ריאלי לומר שאנחנו מוכנים לעסקה בכל מחיר, גם נצטרך לתת שטחים מישראל לחמאס תמורתה - בשני המקרים אנחנו מבינים שיש גבול לכל דבר והוא עובר בין המורל והמחוייבות של העם לאזרחיו החטופים לבין המחוייבות לחיים טובים ושקטים במדינת ישראל והרצון להשיג מציאות של יציבות איזורית לאורך שנים.

יש שיאמרו: ומדוע לא נמוטט את חמאס? הרי כשנפסיק עם הסיוע ההומניטרי ונהדק את האחיזה בגרונם, הם ייאלצו להיכנע בסופו של דבר?

ובכן, כדי לדון באפשרות הזו אני מציע מבחן מאד פשוט שאותו אפשר לכנות 'מבחן הילד העזתי'.

בואו ניקח כמשל ילד עזתי בן 7 לאחר שנה של מלחמה בעזה.

השכונה שלו מופצצת, שני דודים שלו נהרגו והוא אמנם מוגן אבל כבר לא הולך לבית הספר במשך חודשים ארוכים, גם הלמידה שיש היא לא מחייבת ולא נעימה עבורו. העקירה המתמשכת קשה לו מאד וכל זה מתנקז למקום מסויים.

לדעתכם הילד העזתי יפנה את הכעס שלו כעת או בעתיד כלפי חמאס או כלפי ישראל?

כמובן שכלפי ישראל. כי כרגע אין מישהו שפוי לידו שמספר לו סיפור אחר שכולל את המילים "בתכל'ס אנחנו התחלנו" או "יכולנו לחיות חיים טובים יותר בלעדי החמאס".

אם כך הוא הדבר, הרי שיש כמה מאות אלפי ילדים בעזה שהם דור העתיד של החמאס.

יהיו בהם כאלה שלא יעזו, שיפחדו לאגור נשק או להילחם, כי לא כל אחד מתאים להיות מחבל. אבל הרבה מהם פשוט ייבנו על הזכרונות הללו שמתועלים לשנאת ישראל ולהפיכתו לדמון המרכזי בעולמו, זה שבו עליו להילחם כל חייו מלחמה נואשת בכל מחיר, מלחמה דתית, מלחמה של כבוד ושל חמולה.

בסופו של דבר, הילד העזתי ילך עם העדר. והעדר כרגע הולך רק לכיוןן אחד.

כמדומה שמבחן הילד העזתי הוא אחד מהדברים שעלינו להניח בפתחו של כל דיון עתידי על מצבנו מול הפלסטינים.

אם יש מישהו שחושב שהיה אפשר לסיים את הסכסוך הזה במיטוט החמאס - הוא טועה. הילדים האלה שחוו את השנה הזו, עוד יגדלו, כמו ציבור גדול שבבית שלו מחזיק חומרי הסתה ושנאת יהודים. יש פה בעיה שורשית שלא ברור אם בכלל יש לה פתרון.

לצד זה ניתן להביא את המשפט המפחיד שאמר אנתוני בלינקן שלהבנתם החמאס כבר גייס בחזרה פעילים כמעט כמספר המתים משורותיו - זהו משפט שמראה מעל לכל ספק שקשה לראות תועלת בפעולה צבאית בתוך עזה לאורך זמן.

לא אכפת להם ממספר המתים, אכפת להם רק מהמשך הלחימה בישראל. אם תרצו, זו התגשמות חיה של מבחן הילד העזתי.

תוסיפו לזה את ההגבלות הבין לאומיות ואת התליות הנואשת שלנו בנשק האמריקאי והנה קיבלתם מציאות שלא ניתנת לשליטה או לפתרון מצידנו.

לסיכום: אלו רגעים היסטוריים ומרגשים שכל לב יהודי נפעם מהם. אבל לפתרון למצב אנחנו אפילו לא מתחילים להתקרב. בתקווה ובתפילה שישובו כל החטופים למשפחותיהם בקרוב ותשקוט הארץ.