"מה יש להם החרדים האלה?": הבחורה החרדית שהצליחה להשפיע על רופאה אנטי-דתית // אפרת ברזל

"היי שלום שאני"

אלה הן זכויות של הגב' אורית מרטין. כן כן, אשתו של הרופא והפסיכותרפיסט, עוז מרטין, ואמא של הסופרת מיה קינן. גם. אין כמו השכנים שלנו כאן בבניין. רחוב 'יתד נאמן', כניסת 'קטיפה'. קומה ראשונה.

אלה הן זכויות שלה. כי זו היא, שהסבירה לי פעם בראיון, שאיך שאתה כאן, אתה שם. כמו שאם אדם אהוב למטה, הוא אהוב למעלה? ככה, בדיוק ככה זה אחרי המוות, מה שהתחיל האדם כאן, ממשיך לשם. ועוד יותר. כי שם אין לו את מחיצות הגוף, את קליפות האישיות, הנשמה מקרינה יותר.

בגלל זה, כשפתחתי בראשון השבוע, תודה אורית, את המחשב מוקדם, והמייל הראשון היה מתמר הימלפרב, חברה של שאני (שיינא) ע"ה.

פתחתי ובכיתי. ילדה בת 22 שהולכת מכאן, זה עושה לבכות.

אבל היה משהו שונה בדמעות האלה שלי בבוקר הזה. תמר כתבה באופן כל כך מרגש, "חלמת בדיוק כמוני, שאני. בית. תורה בו. ואור. וקדושה.

ואין עוד כי הלכת אל מקור הקדושה, הדבקות וההוד הלכת".

ואני קוראת ובוכה, אבל משהו שונה לי בבכי שלי. אמא'לה, מה זה?

ואני כותבת בין טיפות הדמעות לגילי. גילי אחות של נאוה, נאוה אמא של שאני, גילי ואני חברות מתיכף אני אסביר איך, והדמעות מחליקות לי על הלחיים, אבל במתיקות של טעם לא מוכר.

"עבדת קשה שאני", ממשיכה תמר, כי זו לא הייתה מחלה קלה. והטיפולים, והכאבים, "ציירת לך בית. ויש בידייך פרקליט. לכי אליו שאני. תביאי לפניו ציור שציירת. חלום שבנית".

ותמר סיימה, כמו חברה כזו טובה, "היי שלום שאני".

ואני מחליטה להעמיק ולחקור את הסיפור הזה. של דור שבו יותר מדי אימהות מאבדות ילדים, יותר מדי סבתות מאבדות, נכדים. ילדים ונכדים הם דבר שמח.

ואני מדברת עם סיון, אמא של החתן שלנו, דוד, שסבתא של שאני, הגב' מלכה זלושינסקי, שאנחנו מכירות מתיכף אני אסביר איך, עשתה לנו איתם את השידוך המושלם, וסיון מספרת לי שבלוויה, אבא של שאני דיבר מהלב ובכנות על המסע הקשה שהיא והם עברו. היא מספרת לי שכל הדוברים דיברו בכאב על זה שטבעי היה שההורים ילוו את שאני לחופה ולא לקבורה. ושהאבא הסביר שהיא אמנם לא זכתה לבנות בית משלה אבל שהיא בנתה הרבה בתים, כי החברות שלה, השתנו בגללה, אם זה בהתחזקות בתפילה, או בקבלת רצון ד', או בצניעות, אז בעצם היא נמצאת בכל בית כזה שנבנה.

ואז אני מחליטה להתקשר לסבתא של שאני, מלכה בעצמה. כדי שתעזור לי. במקום שאני אעזור לה.

מלכה אישה מיוחדת. תיכף, אם אני ארצה, אני אסביר למה. ואני מספרת לה על הדמעות האחרות האלה בהקשר שאני שלה, שהן לא ממש דמעות של אובדן, ועצב, אלא דמעות של קבלת פנים למעלה, קבלת פנים מהודרת, מפוארת, מלאת חיוכים, שמחה, ברוכה הבאה, 'שלללללום" בקול המתוק שלה, של שאני, הבת של נאוה, שאני מכירה ושתיכף אני אסביר מאיפה ולמה.

וככה העברנו את היום. מלכה ואני. יום ראשון.

ניסינו להבין מה יש בו באדם שהוא מקרין החוצה את עצמו, בחייו, אבל גם במותו.

מה יש בנערה חרדית שגורמת במחלקה האונקולוגית, לרופאים, במיוחד לרופאה אחת אנטי דת ונגד חרדים כזו, להתחבר אליה ממש. לשאול את עצמה אולי בשקט, "מה זה, מה יש להם החרדים האלה, איך אמונה פועלת?".

מה יש בנערה חרדית שהפכה להיות כמו כלי קדוש בחלון ראווה. כמשל לאומן המציג לראווה החוצה מכל יצירותיו את הנבחרת ביותר, את היוקרתית שבהן, כך שמעתי את כולם אומרים, שאני היתה כמו כלי יפה שבורא עולם מציב לראווה, בחלונו, לקדש את שמו.

מה יש בנערה חרדית שמחה, שיודעת להפוך את תופעות הלוואי של התרופות, לטקס, לאטרקציה, לחוויה, שכדי להתמודד עם יסורי הגוף נוסעת כדי לעמעמם, בכוונה, כדי לשכוח, נוסעת עם סבתא מלכה שלה לחפש דגם של טבעת שאבדה בשלושה סניפי סברובסקי, עד שנמצאה האבדה. בסניף רחובות. כדי להעביר שימת לב מכאב אל 'רגילות' של נערה.

שאני שידעה לקשט וופל בלגי במזרקים ותרופותצילום: באדיבות המצלם

מה יש בנערה חרדית כזו שהרבה לפני המחלה ניהלה יומן משימות בלימודי תכנות, אבל בצד שמאל גם הקפידה לכתוב כל יום רשימות של תודה. "תודה שמצאנו בגד יפה, תודה שהספקתי היום גם לסיים את שיעורי הבית וגם לעזור בבית".

את מלכה, את גילי, את נאוה, נעמי, יהודית, נחמי, רחלי ואביגיל, בנותיה לבית זלושינסקי, הכרתי בתחילת התשובה.

בזמן הזה שאת כותבת ביומן התשובה של עצמך, "ריבונו של עולם, שלח לי אנשים טובים ושמחים בנפשם להראות לי איך נכון ובריא לחיות, את חיי התורה הזאת".