המכתב שהגיע בזמן: פרידה מז'אבו ארליך היקר | ידידיה מאיר

1. שבועות ספורים אחרי שנהרג זאב ארליך הי"ד, ז'אבו, קיבלתי ממנו פתאום דרישת שלום.

לא היינו בקשר בעבר. כלומר, כמו רבים שמעתי את שמו, הוא הרי היה אגדה עוד בחייו. גם ראיתי אותו לאורך השנים מעת לעת באירועים של ישיבת הכותל שבה למד ביחד עם אבי יבדל"א. אבל הפעם האחרונה שבה ממש שמעתי הרצאה שלו, אם אני זוכר נכון, הייתה לפני כ־15 שנה בשבת נופש במלון בירושלים, שבה אשתי ואני העברנו הרצאה משותפת, וכך זכינו לשמוע אותו. אחרי שנהרג, אמרו עליו בהתלהבות שהוא היה מאגר מהלך של ידע אין־סופי בהיסטוריה, ידיעת הארץ ותנ"ך. אבל מאגרי ידע מהלכים, במחילה, עשויים להיות אנשים בלתי נסבלים. כאלה שאתה מנסה לחמוק מהם בבית הכנסת, ברחוב או בשמחה משפחתית, מחשש שיתפסו אותך וינסו לחלוק איתך קצת, או הרבה, ממאגר הידע. ז'אבו, ואני אומר את זה על סמך מפגש אחד איתו לפני שנים, היה בדיוק להפך. איש מקסים, שהדביק את שומעיו בתשוקה שלו. לא יכולת שלא להתעניין בדברים, גם אם הם ממש לא תחום ההתעניינות שלך. וחוץ מזה, הייתה בו ענווה, ופשטות, והומור ועוד כמה תכונות טובות שלא תמיד מאפיינות מאגרי ידע מהלכים.

2. "בוקר טוב ידידיה, אפשר שנייה להפריע לך?", פנה אליי בחור עדין אחרי תפילת שחרית בבית הכנסת הגר"א בשכונת שערי חסד. האמת שכבר בתפילה שמתי לב אליו כי הוא אמר, בעדינות, קדיש יתום. "קוראים לי יהודה ארליך. אני בן של ז'אבו". יהודה סיפר לי, להפתעתי, שלפני ימים אחדים בני משפחתו מצאו תגובה שז'אבו שלח, או תכנן לשלוח, לתוכנית ששידרנו בגלי צה"ל לפני כשנה וחצי. אני אומר "תכנן" כי אלינו התגובה לא הגיעה מעולם. אחרי שקראנו אותה חיפשנו גם במייל וגם בווטסאפ ולא מצאנו. כך שמבחינתי זה סוג של "פקתא מן שמיא". מסר מחזק שקיבלנו מז'אבו ארליך הי"ד דווקא עכשיו. כנראה שהוא צריך להתפרסם בסופו של שבוע שבו מתיישבי יהודה ושומרון משלמים מחיר דמים כואב כל כך, של אזרחים ושל חיילים. קדומים, בית אל, ברוכין, עלי. וזאת בנוסף למחיר הדמים הכבד שמשלמים תושבי יהודה ושומרון במלחמה מאז אירועי 7 באוקטובר. אירועים שאולי לא היו קורים לו היו מקשיבים כל השנים לאותם מתיישבים, שהתריעו מפני הפקרות ביטחונית כזאת, ולא הופכים אותם ל"אויבי השלום".

בתחילת המלחמה בריאיון לערוץ TOV אמרה צופית גרנט את הדברים המדהימים הבאים: "אחד הדברים שקרו לי בתוך ההתפכחות שלי, אמר לי אחיין שלי שגדל באריאל והוא ימני ותמיד היו בינינו המון ויכוחים: צוף, למה אתם כל כך מתפלאים עכשיו מהאכזריות הזאת? זה תמיד היה שם. אמרתי לו: זה אף פעם זה לא היה ככה! הוא אמר לי: זה ממש לא נכון. ואז הוא נתן לי לדוגמה את הרצח של משפחת פוגל. ואז אמרתי לו: כן, כן, אני יודעת שהיו רציחות. והוא אמר לי: לא, משפחת פוגל לא נרצחה, היא נשחטה!".

בריאיון אחר שמעתי אותה מפרטת בדיוק מה נודע לה עכשיו שעשו להדס, התינוקת הקטנה בת הארבעה חודשים של משפחת פוגל. אני מדלג על התיאור המזוויע ועובר לשורה התחתונה של חשבון הנפש של צופית גרנט: "ואז את שואלת: איפה הייתי כשזה נרצח וזו נאנסה? איפה הייתי? איך לא שמעתי? התשובה היא שזה לא שאתה לא שומע. אתה שומע – אבל אתה ממאן לשתף עם הדבר הזה פעולה. מה גם שרוב הפגיעות, כשזה קורה בהתנחלויות, אז אתה אומר: הם אשמים, למה הם שם?".

3. בימים אלה המוני בית ישראל צורחים ברחובות, או ברשתות החברתיות, "עכשיו, עכשיו!" על שחרור החטופים. אכפת להם מחיי אדם. באמת אכפת להם. ואני לא מדבר עכשיו על האנשים הרעים והציניים שמאחורי קמפיין החטופים שמנצלים את הסיפור הנורא שלהם כדי להפיל את הממשלה. אני מדבר על אנשים שוחרי טוב במחנה השמאל־מרכז שבאמת כואב להם. ובכן, האם הם בכלל שמעו השבוע על עליזה רייז הי"ד, על רחל כהן הי"ד או על אלעד וינקלשטיין הי"ד? זאת אומרת, יכול להיות שהם ראו איזו כתבה על הפיגוע הקשה (בין דיווח אחד למשנהו על חטופים), אבל האם הם עצרו לרגע כדי לחשוב מי רצח אותם? למה רצחו אותם? האם היה אפשר למנוע את הרצח הזה? מה עושים כדי שזה לא יקרה שוב בעתיד? ואיך הביטחון של היישוב קדומים קשור באופן הדוק לביטחון של קיבוץ בארי, ולכך שלא יהיו חלילה עוד חטופים בעתיד?

ושוב, אלה שאלות שאם הם היו שואלים את עצמם קודם, היו מבינים כבר לפני שנים מי האויב שבו צריך להתמקד (לא יצהר ואיתמר אלא סינוואר) ואיך צריך להתייחס אליו (לא להאמין להערכות אמ"ן שהוא מוחלש ומורתע אלא להתייחס למה שהוא אומר ועושה בפועל) ואיזו אדמה לא צריך לתת לו (אוסלו הייתה טעות היסטורית וכמובן גם ההתנתקות), וכך לא היינו מגיעים לזוועות 7 באוקטובר.

4. אבל ז'אבו, במכתב שהגיע אליי השבוע, לא מדבר על ביטחון. בשביל זה לא צריך להיות ז'אבו, אלא סתם אדם שמתסכל למציאות בעיניים. ז'אבו היה הרבה יותר מזה. שמעתי שהוא נהג לומר בסיורים שערך: "תיזהרו כשאתם הולכים, אתם עלולים לדרוך על פסוקים...". איזו תודעה משיחית מופלאה. מאז אני מנסה להיזכר באמירה הזאת מתי שאני יכול, אפילו לכמה דקות. לחיות בתודעה שהמקום שאני עומד עליו קדוש. וזה מחייב כמובן. ושוב, המחייב הזה, הוא מה שמפחיד אנשים מסוימים כאן. לכן יש עכשיו מי שמנסים להשחיר את דמותו ואת נפילתו. איך אמר אחיו, יגאל אמיתי? "הפריע להם לא מה שהוא חיפש, אלא מה שהוא מצא".

במכתב מתייחס ז'אבו לקטע שהקראנו בתוכנית בגל"צ: "יישר כוח על הבאת דבריו המרגשים, ובעברית המשובחת, של יהורם גאון. עם זאת כדאי לציין, שהדברים הם פרפרזה יפהפייה על הנאום שכתב מאיר שלו עבור נשיא המדינה דאז, עזר ויצמן. נכתבו אז דברים אקטואליים במיוחד, אותם קרא בשעתו הנשיא שלנו בבונדסטאג הגרמני. הייתי עבד במצרים, וקיבלתי את התורה בהר סיני... לחמתי ברומאים וגורשתי מספרד, והועליתי על המוקד במגנצא, ולמדתי תורה בתימן וכו' וכו' לדברים אלו של ויצמן הוספנו אנו, אנשי עפרה, את הדברים הבאים, אל נשיא המדינה מר יצחק הרצוג, לאחר ביקורו בעפרה, לפני מספר שבועות".

5. וכאן מגיע הטקסט המרגש. אתם מוזמנים לקרוא אותו לבד, או עם הילדים בשולחן השבת, ולנסות לראות כמה ממנו אתם מבינים וכמה הוא חידה בלתי פתורה. אפשר ורצוי לעשות את זה עם ספרי תנ"ך פתוחים. או שפשוט תרימו את הפסוקים הרלוונטיים מהאדמה:

"אף אנו, בני בנימין בעפרה, נוסיף ונאמר לך, כבוד נשיא המדינה, מר יצחק (בוז'י) הרצוג: עם יהושע עברתי את הירדן, מלתי את עצמי ואכלתי מעבור־הארץ ומהפסח הראשון בה, ושמעתי את תוקעי־השופר ביריחו, בנחלת בנימין, ולקחתי מן החרם ולכן כשלו בי חבריי בכיבוש העי. וקמתי מהשבר, וכבשתי את הארץ, והפלתי גורל לנחלות השבטים לפני ה' במשכן בשילה, ונשארתי אחד מ־600 בני בנימין במלחמת־אחים בפילגש בגבעה. ושמעתי את חנה לוחשת ומתפללת לבן במשכן בשילה, ועברתי עם המשכן לנוב ולגבעון, ועם שאול חיפשתי כאן אתונות, והרואה, הוא שמואל, המציא לו מלוכה, אך הוא רדף אחרי דוד, והכה את כוהני נוב. ועמדתי ליד אבשלום כשדאג להרוג את אמנון, אחיו־למחצה, כאן בבעל חצור אשר עם אפרים, ושמעתי את תפילת שלמה בבמה הגדולה אשר בגבעון, היא גבעון בה עמדה השמש, ובה, אבוי, שוב מלחמת־אחים בין יואב ואבנר, הלנצח נאכל חרב? ושמחתי בהקמת המקדש, ההוא, הראשון, ושוב נלחמתי במלחמת־אחים מיותרת תחת הנהגת אביה מלך יהודה בירבעם בן נבט מלך ישראל. ובשעת המצור קניתי עם ירמיהו את השדה אשר בענתות, אשר בארץ בנימין, ואסור באזיקים, בתוך הגולה יצאתי לבבל".

6. אני קוטע את הטקסט ששלח ז'אבו בדיוק ברגע הקשה של היציאה לגלות, כי יש נקודה שחשוב להדגיש לפני שממשיכים. לחיות כמו ז'אבו, בתודעת פסוקים כזאת, לכתוב אותם בגוף ראשון, זה אומר בראש ובראשונה לחיות חיים של אמונה. אחרת התנ"ך הוא סתם ספר מעולה שכתוב נפלא, אבל לא הרבה יותר. ואז אתה יכול לצטט ממנו בידענות אבל להישאר מאיר שלו.

נמשיך: "וגם שם, בגלות, לא שכחתי את ארצי, ושבתי אליה, ברחמי ה', ויש תקווה לאחריתך, ושבו בנים לגבולם. ובניתי בית שני, ונלחמתי ביוונים עם בני חשמונאי, כאן במודיעין ומצפון לגופנא, בבית־חורון ובאמאוס, וטיהרתי את המקדש. כן, כן, ומצאנו פך קטן של שמן, זוכרים? ועמדתי ליד יהודה המקבי כשנפל כאן באשדות הר חצור, ולמרות שנאלצתי לברוח למדבר, ונהרגתי מסנדל המסומר, הצלחתי להחזיר את מלכות ישראל יתר על מאתיים שנה, עד החורבן השני, ונלחמתי ברומאים כאן, בח'רבת אל־מקאטיר, ואת עצמות שבע הנשים והנער קברתי כאן בבית־העלמין בעפרה. ושוב יצאתי לגלות, ארוכה וקשה, אך חזרתי, כהבטחת הא־ל בנבואתו, וקניתי את אדמות עטרות, וכתבתי עליו אונו אפילו בשבת, בקניין אדמות נווה־יעקב, וכשלתי בתש"ח, אך הקמתי מדינה. ושבתי שוב בתשכ"ז, ונסעתי על הג'יפ המקרטע לגדר את פסגת הר־חצור, והייתי בין מקימי עפרה בט' באייר תשל"ה, ואיבדתי בדרך חברים יקרים, וגם הרסו לי תשעה בתים בעפרה, ואת עמונה, בסכסוכי־אחים מיותרים, כל זה כאן בבנימין ובסביבי עפרה.

"ואף על פי כן, שמך, אלוקים, לא שכחנו", מסיים ז'אבו, "ובנינו יישוב לתפארת, וקלטנו את אחינו מכל המקומות אשר נדחו שם, ואנחנו ערוכים ונחושים להשלמת הגאולה ולאתגרים הבאים. והיא, ההבטחה, שעמדה לאבותינו, תעמוד גם לנו, כדבר ה' לירמיהו בארץ בנימין: עוד ייקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת... והשיבותים אל המקום הזה והושבתים לבטח. אמן".

7. אמן! תודה רבה ז'אבו היקר, מאגר אמונה מהלך, על המכתב הזה שהגיע באיחור, אבל בדיוק בזמן. שנזכה לחיות בתודעה הגדולה הזאת. ושנזכה בקרוב להתגשמות המשך הנבואות בספר ירמיהו: "ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי כל הימים, לטוב להם ולבניהם אחריהם. וכרתי להם ברית עולם אשר לא אשוב מאחריהם להיטיבי אותם, ואת יראתי אתן בלבבם, לבלתי סור מעליי".