יש דברים שכנראה לעולם לא ישתנו. אחד מהם, הוא המנהג העיתונאי-ישראלי להגיע לפני הצפירה לרחובות החרדיים ולצלם אנשים הולכים ברגע הקדוש הלזה. מי שלא ראה תענוג של צלם עיתונות שמוצא טרף בזמן הצפירה, לא ראה תענוג מימיו. לרגע ניתן לחשוב כי בעיתון ישמעו אפילו את הצפירה המעצבנת ברקע. לא ברור למה הם מתעקשים לצלם ברגע האמת ולא לוקחים תמונת אילוסטרציה משוק ארבעת המינים עם הכיתוב "רבנים בני העדה החרדית בקניית לימונים, אתמול בשעת הצפירה". שלא לדבר על העוז והגבורה לחלל את הזיכרון לצורך הצילום. מסתמא זה לא 'מזיד' אלא 'מתעסק'.
צילום: dos-shohaתמיד, אבל תמיד, עם הישמע הצפירה, או לחילופין בהגיע הצלמים - המוקדם מהשניים - ישנם הצדיקים שדואגים לקידוש השם ונעמדים כגלמים. אחר כך גם יגיעו הראיונות המתנצלים בכל כלי התקשורת. "תראה, גם חרדים מכבדים את זכר השואה. אנחנו במבצע סודי העלינו על משאית חרדים שיבואו ל'יד ושם'. הם ממש הגיעו לראות במסירות נפש. אתה יודע מה יעשו להם בחברה החרדית?"
ההתקפות המסורתיות נגד החרדים בנושא זה הן באשמתנו. לא מכיוון שלא חיפשנו לצלם נהג חילוני כשגם הוא מפר חוק ומזלזל בדברים רגישים, כשהוא פותח בנסיעה מסוכנת תוך זלזולו בחיי אדם. נקיפות המצפון, הן החומר שמביא את הצבועים לרחרח באזורנו. אולי מקור ה"אשמה" נובע מכך שלפעמים, מבלי משים, אנו מביעים איזו שהיא תחושה שהנה, בכל זאת הם עושים טקסים ויום מיוחד. אנחנו לא.
אנחנו לא. וטוב שכך.
אנחנו לא, כי מבחינתנו שואה אינה מאורע היסטורי שנכלל בחומר הבגרות, אלא חלק מאיתנו. זיכרון לשואה לא נגמר ביום אחד או בדקה קצרה. אנחנו חיים את השואה, נושמים אותה ובוכים אותה. שיר נוגה, לא הוא יחזק את הזיכרון שמתעמעם. אכילת במבה וצרחות פראיות באוטובוס של בני נוער בדרך לטיול שורשים באושוויץ, לא יחזק את הכאב או הזכר. הילדים שלנו נקראים מוישלה ויענקלה על שם אלו שלא שבו משם, לא רן או מתן, צליל, ים, מדרכה, ושאר שמות.
ב'חדרים' ובישיבות זוכרים בכל "אב הרחמים", בכל רגע של הגייה בתורתם של גאוני ישראל שנטבחו, בכל שם של ישיבה או חסידות הנקראת על שם מה שנשאר שם. כל ילד קטן החובש כיפה יודע לספר סיפורים עד אין סוף על גבורה יהודית בתוך התופת ועל עוצמה מדהימה של הנרצחים על קידוש ה'. זה מה שיחקוק את הזכר לדורות. לא דקלום תאריך הלידה של היטלר או של מרד גטו וורשה. לא נאומים על שואה, גבורה ותקומה בשעה בה נואם צורר חדש שבעידוד מדינות רבות בעולם קורא להשמידנו עד כלות.
אז תפסיקו להתנצל, כי מי שצריך צלצול או צפירה כדי להתעורר ולזכור את הזוועות, וגם זה בקושי עוזר ליום אחד, הוא המסכן שצריך להתנצל בפנינו. אם הייתם מביטים בשרידי ניצולי השואה לרגע, רואים איך הושלכו לאשפתות, הייתם מבינים שכאן, לא פועם הלב הרגיש לשואה. אין בהתקפות הללו דבר מלבד שנאת עמי ארצות. ראיה לכך היא, שבזמן בו אתם קוראים שורה זו, כבר נשכחה השואה כאן. נגמר היום.
פורסם בעיתון משפחה. איור: אבישי חן
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 2 תגובות