הם הפסידו בקלפי, אבל את הניצחון האמיתי הם כבר השיגו | דעה

נדמה כאילו עברו שנים מאז. נהרות של דיו נשפכו, הררי נייר הודפסו, ציוצים ומסרים צויצו, קמפיינים הושקו והופצו. אמוציות, ויכוחים, אנשים מירושת המשפחה כמעט נושלו, אחרים לחברים בהימור על צלחת טשולנט הפסידו, וכל זה על רקע פוליטי ובגלל מערכת בחירות אחת.

ואני מחזיר אתכם לשלהי חודש אלול תשפ"ו, ה-08.09.2026, יום הגשת הרשימות לכנסת ה־26. במשכן הכנסת ישבו זה מול זה שני אנשים. האחד, ח״כ ארז מלול, נציג ש״ס בכנסת. מולו מוטי לייטנר, המשנה לראש עיריית בית שמש, איש עלום שם שרבים שמעו עליו לראשונה רק באותם ימים, טירון בזירה הפוליטית הארצית, שהגיע להגיש את רשימת מפלגתו החדשה, ״הציבור החרדי״.

מלול לא חסך בביקורת על האיש שישב מולו. הוא דרש לדעת מי הרבנים העומדים מאחורי המפלגה החדשה, והטיח בלייטנר האשמות קשות. ״ללכת לצעד כזה בלי תמיכה רבנית, זה לא רק עזות, זה גם חוצפה״, אמר. בהמשך אף נזף בו: ״תענה לעניין, אתה אורח פה, לא אני״. לייטנר החסיד לא נשאר חייב. הוא טען שמאחורי מפלגתו עומדים ועד רבנים ותמיכה מעשרות רבנים נוספים, והשיב בעקיצה משלו: ״נציג הממלכה מטיף לי מוסר״.

העימות הסתיים, הרשימות הוגשו, וכעבור שבועות אחדים הגיע יום הבוחר. אבל עוד קודם לכן, לצד הוויכוחים על עצם הקמת המפלגה החדשה, חזרה ועלתה שאלה אחת: כמה קולות צריכה מפלגת ״הציבור החרדי״ לקבל כדי שתוכל להכריז על ניצחון?

מספרים רבים נזרקו לאוויר. היו שנקבו בעשרות אלפי קולות, אחרים טענו שרק מעבר של אחוז החסימה ייחשב לניצחון, וכל תוצאה נמוכה מכך תיחשב להפסד צורב. היו שדיברו על חמישים אלף קולות, והיו שהסתפקו גם בשלושים אלף.

אבל הייתה גם דעה אחרת, וכך סברתי גם אני: הם כבר מנצחים. הם כבר ניצחו! המספרים אינם רלוונטיים. עצם הקמתה של מפלגה חרדית חדשה היא מהפכה. עצם ההתמודדות בבחירות היא חידוש עצום. כל קול שניתן בקלפי הוא ניצחון בפני עצמו.

העובדה שהבוחר החרדי החדש, המודרני, העובד, השונה, תקראו לו באיזה שם שתרצו, אפילו בכינוי גנאי, אותו חרדי שלא מצא את מקומו במפלגות החרדיות הוותיקות בעשורים האחרונים, מוצא סוף סוף כתובת פוליטית במפלגה שבראשה עומד יהודי חרדי, ועוד חסיד למהדרין, זה כבר ניצחון.

וגם האישה החרדית. כן, אותה אישה שאינה מתגוררת בבני ברק או במאה שערים, ומנהלת אורח חיים חרדי שונה מזה של חברותיה מקריית ספר, אבל רואה בעצמה חלק בלתי נפרד מהמגזר החרדי. גם היא רוצה לשלשל לקלפי פתק של מפלגה חרדית ולהרגיש שייכת. הפעם היא מצאה מקום שבו גם קולה נשמע.

נכון, הם לא נכנסו לכנסת הפעם. נכון, מבחינה אלקטורלית הם נכשלו וקיבלו בקושי עשרת אלפים קולות. אין ספק שבעוגת המנדטים ובגרף התוצאות הם נראים כמו בדיחה לא נעימה (כמובן, תלוי למי). אבל לעזאזל המספרים! מי סופר? אם כבר סופרים, אז דווקא בש״ס וביהדות התורה. שם המספרים רלוונטיים מאוד, ואפילו כואבים. ש״ס צנחה באופן דרסטי, וגם יהדות התורה לא רשמה עלייה במספר המנדטים.

כל בוחר חרדי שהחליט הפעם שלא להיענות לקריאתם של גדולי ישראל ולא להצביע למפלגה שלה הצביע במשך שנים, צריך להדליק נורה אדומה אצל חברי הכנסת והעסקנים. ועל ראשי המפלגות הוותיקות לעצור לרגע, לערוך חשבון נפש ולשאול את עצמם: למה? מה קרה לנו? איך הגענו למצב שבו חרדים מחפשים לעצמם כתובת פוליטית אחרת? וממתי הפכה האידאולוגיה הימנית וההבטחה על ארץ ישראל לשיקול מכריע בהצבעתו של הבוחר החרדי, במקום ההוראה של גדולי הדור? לאן נעלם "ועשית ככל אשר יורוך"?

אפרופו חשבון נפש, גם מפלגת ״הציבור החרדי״ צריכה להפיק לקחים. האם כל מה שעשו בדרך היה נכון? בוודאי שלא. האם הקונספט הנוכחי יכול להמשיך גם בבחירות הבאות? לא בטוח בכלל. ייתכן מאוד שצריך לחשב מסלול מחדש.

הייתה כאן טבילת אש. היה כאן ניסיון ראשון, בדיקת דופק של הציבור. הרעיון הוצג, הציבור הגיב. כעת הגיע הזמן ללמוד מהתוצאות, להקשיב לביקורת, ויש לא מעט, ולהסיק מסקנות.

ניקח לדוגמה את סוגיית שילובן של נשים כחברות כנסת. מדובר בנושא מורכב ורגיש, שאין להקל בו ראש. במערכת הבחירות הנוכחית הסתמכה המפלגה בעקיפין, בין היתר, על ציטוט מדברי  ראש הישיבה הגאון רבי דב לנדו, שהובא בעיתון 'בקהילה' בהקשר הנוגע לעיריית חיפה. אלא שהדברים נאמרו בהקשר אחר, ולא כהכרעה מפורשת בסוגיית שילובן של נשים ברשימה חרדית לכנסת.

אגב, גם לייטנר עצמו לא מיהר בתחילת הדרך לאמץ את הרעיון, ונשמע בראיונות אומר שאף שתמך עקרונית בייצוג נשי, הוא סבר שהציבור החרדי עדיין אינו בשל למהלך כזה.

צריך לזכור שגם החרדים המודרניים, העובדים והחדשים, הם בסופו של דבר 'הלכה־אידן'. יהודים שומרי תורה ומצוות, המבקשים לנהל את חייהם על פי ההלכה. ובשאלות הלכתיות וציבוריות מורכבות, גם הם מבקשים לראות מאחורי מהלך כזה דמות רבנית בר־סמכא, בעלת שיעור קומה וכתפיים רחבות, שתעמוד מאחוריו ותעניק לו גיבוי ברור. והפעם, לפחות בעיני חלק מהבוחרים הפוטנציאליים, המענה הזה היה חסר.

במובן הזה, ארז מלול מש״ס צדק כשדרש לדעת מי הרבנים העומדים מאחורי המפלגה החדשה. אבל מנגד, אם לשפוט לפי התוצאות העגומות של ש״ס, לא די ברבנים. צריך גם עשייה.

ואם נדע לשלב את הגיבוי הרבני עם הרצון הטוב והעשייה שמוטי לייטנר וחבריו במפלגה החדשה ביקשו להביא, שמבטיחים עתיד טוב יותר לילדינו בתחומי החינוך והכלכלה ועוד, אולי נוכל באמת לחולל שינוי.

כי להקים מפלגה זו התחלה טובה. להביא קולות זה הישג מספרי. אבל לבנות בית פוליטי שחרדים מכל הסוגים יוכלו להרגיש בו שייכות, זה כבר הניצחון הגדול באמת.