העיקר שהפשפשים ימותו: כך שורפים את הבית בגלל העסקנים

עסקנים, נכדים, מלחכי פנכה ומקורבים אינם "גדולי ישראל"! צריך לומר זאת בבהירות: ההתנהלות של חלק מהקהילות והחצרות אינה מעוררת כבוד, ובוודאי שלא מוטיבציה. וד"ל.

אבל כאשר האלטרנטיבה היא הענשה עצמית, כאשר הכעס מוביל להימנעות מהצבעה או ל"הצבעת מחאה", מדובר באחת הפעולות הפחות הגיוניות שאפשר לעשות.

אכן, הצבעה למפלגה חרדית מאורגנת, הצועדת לאורם של גדולי התורה, אינה בהכרח הבחירה הנעימה ביותר. אבל יש כאן אינטרס חרדי כללי, רחב ועמוק בהרבה מהתחושות כלפי נציג זה או אחר. בחיים לא תמיד בוחרים באפשרות הטובה ביותר. לעיתים בוחרים בפחות גרועה.

בבחירות הקרובות יוכרע לא רק הרכב הכנסת והממשלה. תוצאותיהן עשויות להשפיע גם על זהות היועץ המשפטי לממשלה, על מינויים לבית המשפט העליון ועל מוקדי כוח נוספים שיכריעו בסוגיות הנוגעות לעתידנו.

ולגופו של עניין.

צריך לומר בגאון: מפלגה אינה יהדות, נציגות אינה תורה, והכנסת אינה בית המדרש.

הבית שלנו הוא התורה, השבת, בתי המדרש, החינוך היהודי ובעיקר עתיד ילדינו. מפלגה היא מסגרת פוליטית הכרחית, אבל אמצעי ולא מהות. כלי ולא תכלית.

והמפלגה ונציגיה אינם חסינים מביקורת. כן, כן, עוד בטרם יזעקו הממהרים להזדעזע: ביקורת על נציגי ציבור אינה ביקורת על שולחיהם, גדולי התורה שליט"א.

יש בהחלט, אוח, כמויות של ביקורת מוצדקת על הנציגות החרדית. אין נציג ציבור שיכול לחמוק ממנה. לא מתאים לו? אז הוא לא מתאים לתפקיד.

כמה מהנציגים הפכו לסקטוריאליים לחלוטין? אצל כמה מהם העדיפות הראשונה היא החצר ומוסדותיה, הקצאות, משרות ושאר ירקות?

ונדמה שעל הדרך נשכחה אצל חלקם האחריות לאידישקייט בארץ ישראל. האחריות ל"סתם יהודים", לר' ישראל שאינו משתייך לחצר מסוימת. האחריות לצביונה היהודי של המדינה ולא רק לצלחת המגזרית.

ולא את כולם הייתי לוקח כשותפים לעסקיי הפרטיים, ובוודאי שלא עם כולם הייתי יוצא לחופשה.

יש לתבוע מהם להרים את הראש, להפסיק לכבות שריפות באמצעות להביור, להילחם בחוכמה ולגלות אחריות.

ובראש ובראשונה, סוגיית הגיוס. כאן לא סופקה התוצאה שהובטחה, ובמקומה קיבלנו בעיקר הטחת האשמות בשותפים מבית ומחוץ.

במבחן התוצאה, כישלון!

אלא שכאן בדיוק טמון הכשל הגדול של מבקשי המחאה.

יש הבדל תהומי בין הטענה שהנציגות החרדית אינה עושה די למען הציבור והיהדות, לבין המסקנה שליהדות החרדית המאורגנת אין צורך בכוח פוליטי משמעותי.

מי שאינו מבחין בין השתיים, לא מתקן את הבעיה. הוא מחריף אותה. בא לתקן ויצא מקלקל. מקלקל? הורס.

אומנות פוליטית אינה נמדדת רק במה שהצלחת להשיג, אלא גם במה שהצלחת למנוע. קל לספור תקציבים. קשה יותר לספור גזירות שלא עברו, פרצות שלא נפתחו ומאבקים שנבלמו עוד בטרם הבשילו.

הישגים אפשר להציג במסיבת עיתונאים. מניעות פוליטיות, מטבען, אינן תמיד זוכות לכותרת. לפעמים החשאיות יפה להן. וד"ל.

ולכל מדמייני הדמיונות והאסטרטגים, המשוכנעים שאפשר להסתדר גם אחרת, יש לי חדשות.

גם אם נצטרף לקואליציה "שלהם", וגם אם ייתנו לנו שטריימל, הם לא ירצו שנהיה חלק מההגמוניה. אולי יזליפו לנו פירורים, אבל את מוקדי הכוח הם יבקשו לשמור לעצמם.

הפסיקו לחיות באשליות. מבחינתם זה יישאר "הם ואנחנו".

מרן הרב שך זצ"ל, שממש לא גדלתי בערוגת חסידיו, ואולי כלל לא גדלתי בערוגה, היה מהפיקחים והמפוכחים ביותר. חכימא דיהודאי. לא בחלל ריק נאמרו דבריו על כך ש"הם שכחו מה זה להיות יהודי".

והכתובת היום אינה רק על הקיר. היא צרובה בכל כיוון שאליו נביט.

נישואים אזרחיים, תחבורה ציבורית בשבת, גיור, כשרות והפרהסיה היהודית. יש מי שמבקשים לשנות מן היסוד את צביונה של המדינה, לעצב אותה מחדש בדמותה של אירופה ה"נאורה", ה"ליברלית" וה"מתקדמת".

מבחינתם, הסטטוס קוו הוא שריד היסטורי שכבר עבר זמנו. מדינת כל אזרחיה, כמובן, כל עוד האזרחים חושבים כמוהם.

ובמציאות הזאת, אין פעולה אווילית יותר מלהגיש להם על מגש של כסף, ולא חייבים מגש של הצורפים, את הכוח לקבוע את סדר היום.

מספר המנדטים החרדיים אינו פרט טכני. הוא קובע מי יוכל להשפיע, מי יוכל לבלום ומי יישאר לצעוק מן היציע.

ועוד לא הזכרנו את עניין הגיוס.

המפלגות החרדיות אינן היהדות החרדית. הן אינן בעלות הבית על התורה, השבת או עולם הישיבות. הן שליחות ציבורית, והציבור רשאי וצריך לבקר אותן ולדרוש מהן דין וחשבון.

האם הכלי הפוליטי מושלם? ממש לא. האם הוא ממלא את ייעודו? במקרים רבים, בהחלט לא.

אבל האם בשל חולשותיו צריך להשליך אותו לאשפה?

ביום שבו יונחו על שולחן הכנסת סוגיות של שבת, גיור, חינוך יהודי ועולם התורה, איש לא יסתפק בשאלה מי קיבל כמה בתקציב האחרון ואיזה גודל וכיווני אוויר קיבל מאן דהוא בהקצאה למוסדותיו.

ביום הזה יתברר מי מסוגל להשפיע, מי מסוגל לבלום ומי ייאלץ להסתפק במחאה מן היציע. אם בכלל יכניסו אותו לשם.

הבית הוא התורה. השבת. עולם הישיבות. המפלגה היא רק כלי. ומי שמזלזל בכלי עלול לסכן את הבית כולו.

וכאן אני נזכר במעשה על אותו יהודי מן הכפר, שביקש להיפטר מהפשפשים שהתרבו במזרנו.

אמרו לו שהדרך היעילה להשמיד פשפשים היא באמצעות אש.

אבל איך מבעירים פשפשים בתוך מזרן?

נו, שוין. מבעירים את המזרן.

והוא הצית את המזרן. הפשפשים נשרפו, אבל האש התפשטה לחדר ומשם לבית כולו.

ובעוד ביתו עולה בלהבות, עומד היהודי בחוץ ורוקד בהתלהבות:

"נקומה אין די וואנצען!"

נקמה בפשפשים!

הבית נשרף, הרכוש אבד, הכול עלה באש. אבל העיקר, בפשפשים הוא הצליח לנקום.

אז לפני שאתם רצים להעניש את העסקנים בקלפי, כדאי שתבדקו מי באמת ישלם את המחיר.

כי את הפשפשים אולי תצליחו לשרוף.

אבל מה תעשו כשיתברר ששרפתם גם את הבית?

אה, ו"שוברים את הכלים"?

זה משחק לילדים.

עו"ד רוני פאלוךצילום: באדיבות המצלם