"אינני עוקר מן החזית": פ"ג שנים לרצח ה'אש קודש' מפיאסצנה בידי הגרמנים ימ"ש

בימים אלו, והלילה ה' בחשוון עת מציינת היהדות הנאמנה פ"ג שנים לעלותו על מוקד קידוש השם של כ"ק האדמו"ר מקדושי עליון, רבי קלונימוס קלמיש שפירא מפיאסצנה זיע"א, אנו עוצרים את מרוץ החיים כדי להתרפק על דמותו הפלאית. הרבי, אשר נרצח באכזריות נוראה בידי הגרמנים ימ"ש בד' או בה' בחשוון, נלקח מאיתנו למגינת לב בסערת שנות הזעם והחורבן. ואולם, תורתו היוקדת המאירה באש קודש, ודמותו המגלמת מסירות נפש עילאית על קדושת השם ועל עמו, נותרו חקוקות בלב האומה לנצח נצחים כעמוד אש ההולך לפני המחנה.

קדושה בקריאת שמע של ילדות

קדושתו הנוראה וטהרתו המופלגת של הרבי ניכרו עוד משחר טל ילדותו בעיר גרודז'יסק, בצל אביו הקדוש. מסופר כי בעודו תינוק רך השוכב בעריסה, כבר מינה לו אביו משמש מיוחד; תפקידו של משמש זה היה ליטול את ידיו של העולל בכל פעם שהתעורר משנתו, ולהשגיח בשבע עיניים שלא יישאר אפילו רגע אחד בגילוי ראש. באווירה טהורה זו צמח הילד שנועד לגדולות.

זקני חסידי סוכטשוב, שזכו ללמוד בנעוריהם בגרודז'יסק, סיפרו בחרדת קודש כיצד הילד הרך, בהיותו כבן שלוש וחצי בלבד, התפלל עמהם במניין שבו אמר קדיש על אביו הקדוש זיע"א. פעם אחת, למרבה הפלא, סירב הילד הרך לומר קדיש. וכששאלוהו החסידים לפשר הדבר, השיב בפליאה תמימה אך מצמררת, המעידה על השגותיו הרוחניות: "איך אגיד קדיש, כשאני רואה את אבא שלי לפניי, ליד השולחן?". דברים נשגבים אלו מפי עולל עשו רושם עמוק, מטלטל ובל יימחה על כל קהל החסידים.

עוד מסופר מימי ילדותו, כשהוא ואחיו ר' ישעיהו חלו יחד במחלה קשה וגססו רחמנא ליצלן, פנתה אמם הרבנית הצדקנית אל האב הקדוש והזכירה לו בכאב: "הבטחת לי שני ילדים חיים... עתה הם גוססים שניהם". האב הקדוש יצא מיד אל השדות כדי לשפוך שיח ולהתפלל, ואף שלח שליחים מיוחדים להזכירם אצל צדיקי הדור ובארץ ישראל. האם, מצידה, נקטה בפעולה רוחנית ו"מכרה" את שני הבנים למשרתת הבית, כסגולה ידועה לאריכות ימים, והילדים אכן החלימו בחסדי שמים מרובים. לימים, בעיצומו של יום הדין ראש השנה, כשהגיע בנה של אותה משרתת אל הרבי מפיאסצנה וטען בחיבה שהוא למעשה "אחיו" בעקבות אותה מכירה, השיב לו הרבי בפני הקהל כולו כי אמו אומנם "מכרה" אותו אליה, אך הוסיף בחום אופייני: "אנו אחים גם בלעדי זה".

גדלותו בתורה, ביראה ובמידות תרומיות בלטה לעין כול מצעירותו. בעוד ילדים אחרים משתעשעים, מוחו וליבו היו שקועים באהבת ה' ובחסד. בימי הפורים, כשהיו נגידי העם ועשירי העיר מתחפשים לליצנים כדי לשמח את הילדים כמנהג הימים ההם, וזורקים לפניהם דינרי זהב נוצצים בבקשת ברכה, דחו האחים הצעירים את הכסף, העבירו אותו מיד לעניים ולנזקקים, ואת פתקאות ה"קוויטלך" שקיבלו מאותם נגידים נהגו להניח בחרדת קודש על קבר אביהם הקדוש. שקידתם בתורה הייתה פלאית; עד ראייה העיד ותיאר כיצד הילד בן השבע ואחיו בן החמש ישבו בסוכה ולמדו בהתמדה עצומה, בעוד מאות חסידים מביטים בהם ביראת כבוד ובהשתאות.

כבר אז ניטעו בו יסודות הנגינה שתלווה את הנהגתו ועבודת הקודש שלו. סבו הגדול, האדמו"ר מחנצ'ין זיע"א, הותיר לבתו צוואה מפורשת ללמד את בניו את אמנות הנגינה, שכן הדבר, כפי שהתבטא הסבא קדישא, היה חסר לו לעבודת השם. מתוך צייתנות לצוואה זו, הרבי הצעיר אכן למד לנגן בכינור ובחליל, כלים שהפכו בידיו לכלים של עבודת הבורא ודבקות.

סוד הזקן, שר העולם, והשבתות בקוז'ניץ

לאחר שנישא, העתיק הרבי את מגוריו לחצר הקודש בקוז'ניץ, שם התעלה עוד יותר במעלות התורה והחסידות. מקורבתו לחמיו, ר' ירחמיאל משה, שאב הדרכות וסודות; הוא למד ממנו את מלאכת הקודש של המילה ואף העמיק אצלו את אמנות הנגינה בכינור. באותם ימים נשגבים ומרוממים בקוז'ניץ, מדי מוצאי שבת קודש, היו נכנסים לחדר המגיד חותנו יחד עם חתניו ובניו, כדי לשיר בהתעוררות עצומה את הפיוט "אליהו הנביא". החסידים הצטופפו בפנים, בעוד המונים צובאים, עומדים ומשתופפים בדלתות ובחלונות כדי לספוג מאור פניהם ומזיו קדושתם.

פעם אחת נכנס חמיו עם חסיד לחדרו של החתן הצעיר, ומצא אותו משתעשע בבנו הקטן. החותן העיר כי לשחק עם ילדים זהו "מעשה נער". ברגע הראשון נשמעו הדברים כנזיפה, אך החותן מיד הסביר בסבר פנים יפות שלפי הזוהר והתיקונים, העולם כולו מתנהג על ידי שר העולם, המלאך מטטרון, אשר נקרא בשם "נער". כך הפך רגע של השתעשעות עם עולל ללימוד של סודות ההנהגה העליונה.

על הדרת פניו וזקנו הקדוש, שהפכו לסימן ההיכר של קדושתו, סיפר הרבי מפיאסצנה בעצמו מאורע פלאי: הוא שיתף כי בהיותו אברך לא היה לו זקן מגודל כלל, עד שחמיו ליטף את פניו וסיפר לו שגם לו עצמו היה כך בעברו. החותן הוסיף וסיפר כי חותנו שלו, ר' אשר מסטולין, ליטף אותו ואמר שאין זה ראוי שלמנהיג בישראל לא יהיה זקן כיאות, ומאז אותו ליטוף החל זקנו לגדול. והרבי מפיאסצנה הוסיף והעיד על עצמו: "כן היה גם אצלי".

מידת הפשרה, השלום, והבריחה מן המחלוקת הייתה נר לרגליו והשתקפה אפילו בהלכות היומיום הקטנות ביותר. מכיוון שבמקום גידולו בגרודז'יסק לא הקפידו על נטילת מים אמצעיים, ואילו בקוז'ניץ כן הקפידו על כך, עמד הרבי בפני דילמה כיצד לנהוג. בתבונתו ובקדושתו, נהג הרבי לאחוז במידת השלום: הביאו לו קערה, והוא היה טובל בה את ידיו, ובכך הקפיד לא לשנות ממנהג אביו ולא לחרוג ממנהג חותנו.

ענווה מול תקיפות: המאבק ב'בונד' ומופתים גלויים

כמנהיג, כאדמו"ר וכמחנך דגול לדורות, אהבתו לתלמידיו ולכל יהודי באשר הוא הייתה כמים שאין להם סוף. דבקותו בבורא עולם לא פסקה לרגע, גם לא בשנתו. תלמיד שישן סמוך לחדר קודשו של הרבי העיד כי היה ממלמל מתוך שינה שוב ושוב, מנהמת ליבו: "רבונו של עולם, אני רוצה להיות קרוב אליך!".

ענוותנותו העצומה שבתה לבבות, ולעיתים הכניעה גם את הקשים שבמתנגדי הדת. הימים ימי טרום השואה, ותנועות הכפירה השתוללו ברחוב היהודי. כך למשל, הרבי מראדזימין נאבק במשך שנים ארוכות באנשי תנועת ה"בונד" על שמירת כשרות ושבת במטבחים שלהם, ללא הצלחה מרובה. כשהגיע העניין לפתחו של הרבי מפיאסצנה, הוא נפגש עמם כמה פעמים לשיחות נוקבות. ראשי ה"בונד" הודו לבסוף שפשוט אין להם מענה להיגיון הטהור והנוקב שלו, והתבטאו כי קל להם יותר להתמודד עם העקשנות של הראדזימינער מאשר מול הענווה העצומה של הפיאסעצנער.

הרבי היה שער של רחמים לכל נדכה. הוא ציווה והקפיד שמשמשיו יקבלו תמיד בסבר פנים יפות את כל הבאים לבקש ברכה. פעם אחת, כשגערו המשמשים בנשים שנדחקו אליו עם פתקאות בצר להן, נזף בהם הרבי בחומרה בלשון המדרש: "כך עונין את המעיקות?". מופתיו הגלויים ורוח קדשו נודעו למרחקים. חסיד ותיק, שנסע קודם לכן לצדיקי ראדושיץ ושידלובצא, ישב פעם בלילה והרהר בליבו בספקנות: מה לי ולרבי הצעיר הזה?. באותו רגע ממש, באורח פלא, הוא נקרא לבית הרבי, נבהל ורעד, והרבי אמר לו במאור פנים שעשה חשבון נפש ולא מצא אותו ברשימה שלו; מאז אותו רגע נקשר אליו אותו חסיד בעבותות אהבה איתנים.

מתוך רוח קדשו גם הציל נפשות רבות מידי השלטונות. מסופר שעל מנת לפטור בחור חסון מגיוס כפוי לצבא הפולני, נקט הרבי בפעולה מסתורית: הוא טבל אצבע בפחם, רשם משהו על מצחו של הבחור, מחק בנייר, והבטיח שלא יגויס. בנוסף לפעולה רוחנית זו, הרבי גם הוציא ממון רב, כולל מתן שוחד, כדי לשחרר בחורים מסכנת הצבא. כשהגיע הבחור ללשכת הגיוס, הביטו בו הרופאים בתמיהה משונה ושחררו אותו מיד. כששאל את הרבי בהשתאות מה בדיוק נכתב על מצחו, ענה לו הרבי בחיוך טמיר: "רשמתי על מצחך בכתב שמשתמשים בו מלאכי השרת".

במקרה אחר, יהודי שביקש תרופה לכאבי ראש עזים קיבל מהרבי פתק של מרשם. האיש הכניסו מיד לבטנת כובעו והכריז בשמחה שכבר הוקל לו. הרבי הסביר בחיוך שבלשון ימינו קוראים לזה "סוגסטיה", אך אצל החסידים קוראים לזה בפשטות 'אמונה פשוטה', והוסיף יסוד גדול: ברכה של מי שנזהר בדיבורו ובמחשבתו מרפאת בעצמה, והמרשם רק מלביש אותה בדרך הטבע. מול גדולי הרפואה בוורשה עמד הרבי בגאון וידענות; ר' יעקב פרידמן העיד שגם טובי הרופאים בעיר דיברו עליו בכבוד רב, ופעם אף זימן רופא והוכיח לו שהאבחנה שנתן לחסיד שגויה מכל וכל. לפעמים אף הצטרף למומחה בסבב החולים כדי לבדוק יחד איתו.

ישועותיו חצו ערים ויבשות. מקורב שעשה חיל במסחר בלונדון הרחוקה ונקלע לקשיים כלכליים, כתב לרבי בבקשת עצה. הרבי השיב לו שאם ישלח מיד י"ד פעמים י"ד לירות שטרלינג לטובת הישיבה, ידו תהיה על העליונה. האיש מיהר לשלוח את הסכום, ולפי הסיפור הצליח לאחר מכן מעל ומעבר לכל מתחריו. על ענוותנותו יעיד אופן קבלת ה"פדיונות"; כאשר קיבל פדיון, נהג להביט בעיני הנותן ולשאול ברגישות: "האם אין זה יותר ממה שאתה יכול?". הוא כמעט שלא נהנה מהכסף בעצמו, אלא חילק אותו לעניים בסתר, ונהג לומר: לפני שאתה עונה למבקש חסד, חשוב מה היית רוצה אילו התחלפו התפקידים. ולמרות כל מופתיו הגלויים, כששמע על מופת של אדמו"ר אחר, התבטא ואמר כי הנס הגדול ביותר באמת הוא היכולת העילאית לעשות מיהודים פשוטים חסידים עובדי ה'.

חינוך דורות, ישיבה, ומשפחה מרוממת

אהבתו לישיבתו ולתלמידיו הייתה ללא גבולות. כאשר גברה עליו מחלת הראומטיזם, והרופאים ציוו עליו לנסוע בדחיפות למעיינות מרפא בחו"ל, הוא סירב בתוקף מתוך דאגה לתלמידיו, באומרו: "אם אסע, הישיבה מה תהיה עליה". אהבתו לבניין ארץ ישראל אף היא פעמה בקרבו; בפגישה שקיים עם האדמו"ר מסטריקוב, דיבר הרבי על הכמיהה לציון ולבניינה, דברים שהשפיעו רבות על שומעיו. כשהתלבט חסיד אם לעלות ארצה, השיב לו הרבי בשם סבו, השרף ממוגלניצה: "מאימתי נעשתה גריצה הבית? ארץ ישראל היא ביתו של כל אדם מישראל".

הרבי דאג כאב רחום ואישי להשיא כל תלמיד יתום ועני שהגיע לפרקו, ונשא בכל ההוצאות הרבות של החתונה. באחד המקרים, כאשר משפחת כלה היססה לסגור את השידוך משום שלחתן לא היה ייחוס כלל, זימן הרבי את אבי הכלה לחדרו ושאל אותו אם אין זה לפי כבודו להיות מחותן שלו. כשהאב המופתע לא הבין, אמר לו הרבי נחרצות: "בחור זה, אני הוא העומד מצידו". גם בכבוד המשפחה החמיר על עצמו; בשבט שנת תרצ"א, במסע ההלוויה של חמותו הרבנית ברכה צפורה גיטל ע"ה שיצא מבית מדרשו, התירו התלמידים את הסוס בחלק מהדרך, ואת עגלת המתים משכו תלמידי ישיבת "דעת משה", כשהרבי צועד בראשם וחולק את הכבוד האחרון.

בחייו האישיים ספג יגון, אך קיבל הכל באהבה ובאמונה. רעייתו הרבנית הצדקנית רחל חיה מרים ע"ה, אשר נפטרה בי' בתמוז תרצ"ז, עמדה לימינו ודרכה הייתה לעמוד בפרוזדור הבית בכל ליל שבת עד שעה מאוחרת, רק כדי לשמוע בצמא את דברי התורה שלו ב"טיש". הרבי כתב עליה שהייתה כאם רחמנייה למרי נפש, ובמיוחד לבני התורה שראו בה משענת. מאז פטירתה, הפסיק הרבי לנגן בכינור כפי שנהג קודם לכן. בהמשך, כשהיה בדרכו לחתונת בתו, ביקש שישירו ניגון, וכשהעירו לו הסובבים כי זהו ניגון עצוב מדי לחופה, השיב הרבי בדמע פנימי: "זו חתונה עצובה". רגישותו העצומה ודאגתו לאחיו היו לשם דבר; כשהרופא גילה כי ליבו של אחיו ר' ישעיהו חלש באמת, ושהרופא הקודם הרגיע אותו רק כדי לא להדאיג, כתב הרבי מכתב סודי לסופר ר' בנימין, ידידו של אחיו. במכתב ביקש ממנו לשמור על אחיו מכל משמר, והתחנן שלא יגלה את דבר המכתב לאיש, ואפילו לא לאחיו עצמו, כדי שלא להכביד על ליבו. ואף שאחיו ר' ישעיהו נשא נאומים ציוניים בחתונת בן הרבי, והדבר פורסם וציער את הרבי, לא נפל פגם באחוותם העמוקה.

פרוץ שנות הזעם: "הפסדתי את המלחמה"

עוד בטרם קדרו השמיים מעל יהדות פולין, כבר חזה הרבי ברוח קדשו את הענן השחור. בסעודת פורים של שנת תרצ"ט, אמר הרבי בחרדה: "אני ירא מהימים הנוראים הבאים". באותו מעמד נכח בצלאל שרייבהנד שנסע לאחר מכן ארצה כשבאמתחתו תמונת הפרופיל הידועה של הרבי, תמונה שממנה צייר האמן חיים פרימן את דיוקנו המוכר של האדמו"ר.

פרוץ המלחמה הביא עמו מבחנים על-אנושיים. כאשר שכר אברך מכוניות בניסיון לברוח לרוסיה והציע לרבי לבוא עמו ולהינצל, סירב הרבי בתוקף, ברוח של מנהיג אמיתי שאינו נוטש את הספינה הטובעת, ואמר: "אינני עוזב, אינני מתכוון להפקיר את החזית", והוסיף שאינו יכול להיפרד מיהדות פולין. תחת הפצצות אימתניות בערב יום כיפור שנת ת"ש, בעוד תלמידיו מקיפים אותו ומסרבים לזוז מפתחו כל הלילה מרוב פחד, עמד הרבי שליו באמונתו. עם שחר שמעו אותו אומר ברכות השחר, וכשהגיע למילים "ותרגילנו בתורתך ודבקנו במצוותיך", חזר עליהן בדבקות מפעימה במשך כעשרים דקות, כשההפצצות מחרישות אוזניים מסביב.

המכה המשפחתית שניחתה עליו הייתה בלתי נתפסת. פצצה שנפלה מול בית החולים הרגה את כלתו ואת גיסתו. הרבי ניצל מאותה הפצצה רק משום שבאותה שעה הלך עם חסידים כדי לחפש רופא. זמן קצר לאחר מכן, בחג הסוכות, התבשר על פטירת בנו יחידו ומחמדו. למרות הלב הנשבר וייסורי האיוב, הורה לשליח הציבור "נו" – קרי, להוציא את ספר התורה ולשיר כרגיל, ולא הוציא אפילו אנחה קלה כל החג, ורק במוצאי החג פרץ בבכי נורא. באותה שבת שלאחר מות בנו נראה שליו למראית עין, אך במוצאי שבת, שח באנחה קורעת לב לחסידיו: "את המלחמה כבר הפסדתי". למרות זאת, בליל שמחת תורה של אותן שנים שחורות, ההקפות נערכו בחיפזון ומתוך פחד מוות, אך פתאום עמד הרבי על הבימה ופתח בלהט עצום בניגון "אשת חיל", בריקוד שהשכיח מכולם את ההפצצות וההרוגים. הרבי הסביר שהמשיך לשמור על סדר יומו הרגיל בבית אבותיו, כדי שכאשר ההמונים יראו זאת, הם יתנחמו בתחושה שהעולם עוד ממשיך, וכך ישאבו תקווה בתוך הייאוש.

גיהינום הגטו וקדושת טרווניקי

בתוך אפלת גטו ורשה, עמד האדמו"ר כסלע איתן של אמונה. שכניו העידו עליו בהערצה שהיה היחיד מבין האדמו"רים שלא שינה מאומה בהתנהגותו המלכותית, סירב בכל תוקף לעלות לארץ ולהפקיר את צאן מרעיתו, והותיר את ביתו פתוח לרווחה לכל דורש ונדכה. ארכיון הגטו מתעד רגעים מחרידים ומרגשים כאחד: באחד החגים, סביר להניח בחג השבועות, התאספו כ-150 איש לשולחנו הטהור של הרבי. הסעודה החלבית הרגילה לא הייתה בנמצא בחרפת הרעב של הגטו, אך הרבי השמיע דברי חיזוק נוקבים, ולאחר השולחן, בעיצומו של הריקוד, בכה בכי מר.

במסירות נפש עילאית שיכולה לפרנס ספרים שלמים, יצא הרבי בליל חג השבועות לפנות בוקר למקווה הנעול, למרות העוצר הקפדני וסכנת המוות, כשחסידים מלווים אותו. לאחר הטבילה הגיע קצין גרמני חמוש על אופנוע והתקדם לעברו באיום, אך ככל שהתקרב אל דמותו הקדושה של הרבי, כך איבד את ביטחונו לחלוטין, ולבסוף הסתפק בצעקות מרחוק ושאל מה יהודים עושים שם. באחת מתפילות הגטו עבר הרבי לפני התיבה ופתח בניגון בדבקות פלאית במשך יותר משעה, כשהוא מפיג בכך את הדיכאון של שומעיו המיוסרים ששכחו, ולו לשעה קלה, את כל סבלם.

גם בגיא צלמוות זה, המשיך לחנך לאהבת ישראל צרופה. מטאטא רחובות זקן בתל אביב, שלמד בילדותו אצל הרבי, סיפר לימים שאת כל התורה שכח באושוויץ, אך הוא זכר היטב כיצד בסעודת ליל שבת, בין מנה למנה, היה הרבי משנן ואומר להם: "ילדים, הדבר הגדול בעולם הוא לעשות טובה לזולת". משפט זה נותר חקוק כצוואה מוסרית לדורות.

את דרכו האחרונה ורווית ההוד עשה למחנה העבודה טרווניקי. אף שם לא נשברה רוחו האיתנה. התברר שניסו לחלץ את אליעזר ליפא בלוך מן המחנה, אך בלוך וחמישה עשר יהודים נוספים, ובהם הרבי מפיאסצנה בכבודו ובעצמו, נשבעו שבועה היסטורית ומצמררת להישאר יחד בכל מצב ולא להיפרד, מתוך אחוות קדושים נוראה. קדוש ה' נרצח בידי חיות האדם ועלה בסערה השמימה במחנה טרווניקי, ביום ד' או ה' בחשוון. אחיו היקר, ר' ישעיהו, ששמע את השמועות המחרידות, עוד הספיק להקריא דברי הערכה עליו בקול בוכים בחודש נובמבר 1943 בטרם ידע בוודאות מלאה על הירצחו, עד שמצבו הידרדר והוא נסתלק גם הוא לעולמו סמוך לכך, בערב חג השבועות תש"ה.

זכותו הגדולה, תורתו הקדושה המאירה כ"אש קודש", ומסירות נפשו חסרת התקדים למען עם ישראל, יעמדו ויגנו עלינו ועל כל בית ישראל, להינצל מכל צרה וצוקה, אמן ואמן.