פחות מסתירים, ועדיין חושבים על השידוכים: כך השתנה היחס לטיפול הנפשי בציבור החרדי

לפני מספר חודשים התקיימה במשרדו של הגאון רבי שריאל רוזנברג שליט"א פגישה לא שגרתית. מול הרב ישב זוג הורים מבני ברק, שבתם לומדת באחד הסמינרים הנחשבים בעיר. הנהלת הסמינר ביקשה מהרב להבהיר להם כי בתם זקוקה לטיפול רגשי.

בלימודיה הצליחה הבחורה כשאר בנות הסמינר, אך במקביל התגלו אצלה קשיים אישיים לא פשוטים, שבהנהלה סברו כי הם מחייבים טיפול מקצועי. אנשי הסמינר פנו שוב ושוב להורים והפצירו בהם לשלוח אותה לטיפול, אך נתקלו בסירוב.

עצרת מספד אצל הגר"ס הלברשטאםצילום: יהודה פרקוביץ

כשהפניות לא הועילו, החליטו בסמינר לנקוט צעד חריג והפנו את ההורים לרב רוזנברג. הרב הבהיר להם כי עליהם לשלוח את בתם לטיפול, וכי אם יסרבו גם כעת, בהנהלה ישקלו להוציא אותה מהסמינר. מבחינתם, הצורך להעניק לבחורה טיפול היה בגדר פיקוח נפש. הפגישה הכריעה את הכף. ההורים נענו לדרישה, והבחורה החלה לקבל טיפול.

זהו מקרה חריג, אפילו קיצוני, שאינו משקף בהכרח את התנהלותם של מוסדות חינוך או משפחות. אבל הוא ממחיש היטב את השינוי ביחס לעולם הטיפול בציבור החרדי: מוסד חינוכי נאבק כדי שתלמידה תקבל טיפול מקצועי, עד כדי עירובו של רב והצבת דרישה ברורה בפני הוריה.

התמונה הזאת הייתה קשה הרבה יותר לדמיון בעבר. לא צריך ללכת שנים רבות לאחור כדי להיזכר בתקופה שבה עצם המילים "טיפול" או "פסיכולוג" עוררו רתיעה. מי שכבר פנה לעזרה שמר זאת לא פעם בתוך המשפחה, וגם שם רק בקרב מי שנאלץ לדעת. החשש מהסביבה ומהסטיגמה הפך את ההסתרה לחלק נוסף מההתמודדות.

אלא שהתמונה הולכת ומשתנה. כשם שאדם שסובל מכאב שיניים פונה לרופא, כך מחלחלת ההבנה שיש קשיים שבהם נדרשת עזרה מקצועית. השיח על טיפול כבר אינו מתנהל רק בחדרי חדרים, הפנייה לאנשי מקצוע נעשתה מקובלת יותר, ועולם שבעבר נשמר מאחורי דלתיים סגורות הפך לנוכח הרבה יותר בחברה החרדית.

המהפך עדיין רחוק מלהיות מושלם. הסטיגמות והחששות לא נעלמו, ולא כל מי שזקוק לעזרה מגיע אליה. אלא שכיום השאלה כבר אינה רק אם לפנות לטיפול, אלא גם למי פונים, כיצד בוחרים איש מקצוע מתאים, ומה מבדיל בין טיפול מקצועי למי שמבטיח פתרונות של "הוקוס פוקוס".

מ"אין אצלנו בעיות" - למחסור במענה

עליזה אונגר, עובדת סוציאלית קלינית בעלת תואר שני, מדריכת עובדים סוציאליים ומטפלות רגשיות ומטפלת בקליניקה פרטית, עוסקת בתחום כבר 36 שנה. בשיחה עם "בחדרי חרדים" היא חוזרת לשנים שבהן ניהלה לשכות רווחה, ומתארת את השינוי שעבר הציבור ביחס לעולם הטיפול.

אחד הזיכרונות שלה מלפני כ-25 שנה ממחיש את המרחק שעבר הציבור. במסגרת פיילוט שנערך בבני ברק פנו אנשי המקצוע למוסדות חינוך חרדיים והציעו להם טיפולים וחונכים ללא עלות. היה תקציב וגם אנשי המקצוע היו שם. אלא שהתשובה שקיבלו הייתה אחרת לגמרי. "אין לנו בעיות, לא צריכים כלום", היא משחזרת את רוח הדברים. "אף אחד פה לא צריך טיפול, לא ילד ולא ילדה, וגם לא צריכים חונכים וחונכות".

היום, לדבריה, התמונה כמעט הפוכה. במקום ניסיונות לשכנע אנשים לקבל טיפול בחינם, היא שומעת כיום תלונות על כך שפונים לרווחה ואין מספיק מענה, אין מטפלים ואין תקציבים. "ממש מהפך", היא מגדירה זאת.

לדעתה, כמה תהליכים התחברו יחד. הציבור החרדי גדל מאוד והתפזר הרבה מעבר לריכוזים הוותיקים של בני ברק וירושלים. צרכים שהיו קיימים תמיד, ובעבר ניתן היה לעיתים להסתיר או לתת להם מענה מצומצם בתוך הקהילה, הפכו גלויים יותר. במקביל גדלה המודעות, ובעיקר צמח דור גדול של אנשי מקצוע חרדים. "לא היו מטפלים חרדים", היא מספרת על השנים ההן. אונגר אומרת כי לפני 25 ו-30 שנה היא יכלה להתקבל כמעט לכל עבודה בתחום שנגעה לציבור החרדי, פשוט משום שכמעט לא היו אנשי מקצוע מתוך המגזר. 

הרב אריה מונק, מנכ"ל בית חםצילום: באדיבות המצלם

גם הרב אריה מונק, מנכ"ל 'בית חם' הפועל בתחום זה עשרות שנים, מתאר בשיחה עם 'בחדרי חרדים' שינוי עמוק ביחס לעולם הטיפול. "לפני 30 שנה רמת הסטיגמה הייתה מאוד גבוהה", הוא מספר. "ראינו את הצורך הגדול מצד אחד, ומצד שני את ההימנעות של האנשים לבוא ולקבל טיפול. הבנו שאם לא נשבור את הסטיגמה, הסבל של אנשים יימשך, וגם אם יש פתרונות - אנשים לא ישתמשו בהם".

את הפער הוא ממחיש בסיפור על פתיחת מרפאה לבריאות הנפש באלעד לפני קרוב ל-20 שנה, כשהתקיים דיון אם להקים חדר המתנה משותף או לאפשר למטופלים להיכנס בנפרד כדי שלא יפגשו זה את זה. לבסוף הוחלט על חדר משותף. "היום אף אחד לא בא ואומר: למה אין פה חדרים נפרדים?", הוא אומר.

החלטנו לקבל עזרה. למי פונים?

גם אחרי ההחלטה לפנות לעזרה נשארת השאלה למי. עובד סוציאלי, פסיכולוג ופסיכיאטר מגיעים ממסלולי הכשרה שונים ומחזיקים בכלים מקצועיים מגוונים, ולצדם פועלים גם מאמנים.

עובד סוציאלי הוא מי שסיים לימודי עבודה סוציאלית ונרשם בפנקס העובדים הסוציאליים. עבודתו יכולה לכלול טיפול וליווי בהתמודדות עם קשיים רגשיים, אישיים ומשפחתיים, לצד שיקום, עבודה קהילתית ומערכתית. עובדים סוציאליים שממשיכים להכשרות קליניות מתקדמות מעמיקים את הכשרתם בתחום הטיפול הנפשי.

פסיכולוג מגיע ממסלול הכשרה אחר, ובהתאם להכשרתו ולתחום מומחיותו עבודתו יכולה לכלול טיפול נפשי, הערכה ואבחון פסיכולוגי. האבחון מסייע לבנות תמונה רחבה של מצבו הרגשי והנפשי של האדם, תפקודו והקשיים שעמם הוא מתמודד.

פסיכיאטר הוא רופא מומחה בפסיכיאטריה, הבוחן את מצבו הנפשי של האדם גם מנקודת מבט רפואית. הוא יכול לבצע הערכה פסיכיאטרית, לקבוע אבחנה ולהתאים טיפול תרופתי כאשר יש בכך צורך.

המרכז לבריאות הנפשצילום: יח"צ

אין כאן שלוש "דרגות" של טיפול או מסלול קבוע שצריך לעבור. פסיכולוג ועובד סוציאלי בעל הכשרה מתאימה יכולים להעניק טיפול נפשי, ואילו פסיכיאטר מעניק את המענה הרפואי כשזה נדרש. לא תמיד אפשר לדעת מראש אצל מי נכון להתחיל, ולעיתים כמה אנשי מקצוע מלווים את אותו אדם במקביל. לא כל מי שפונה לטיפול זקוק לפסיכיאטר או לטיפול תרופתי.

לצדם נמצא גם עולם האימון, שאינו זהה לטיפול נפשי. אימון מתמקד בדרך כלל בהצבת מטרות, שינוי הרגלים ודפוסי פעולה ורכישת כלים מעשיים. טיפול נפשי עוסק גם במצוקה, בקשיים רגשיים ובדפוסים שמכבידים על חייו של האדם. הוא אינו בהכרח תהליך ארוך שעוסק בעבר, וקיימים גם טיפולים ממוקדים וקצרי מועד. אימון אינו נועד להחליף טיפול כאשר מדובר במצוקה או בהפרעה שמצריכות מענה טיפולי מקצועי.

כשה"הוקוס פוקוס" קורץ

דווקא הפריחה של עולם הטיפול והביקוש לעזרה הביאו איתם גם תופעה מטרידה. איילת וייגברייט, מאמנת ADHD, מנחת הורים ומדריכת מאמנים, מצביעה בשיחה עם "בחדרי חרדים" על מטפלים לא-מוסמכים ושיטות שמבטיחות פתרונות מהירים למצוקות מורכבות. "תופעת המטפלים הלא-מוסמכים והשיטות שמבטיחות 'הוקוס פוקוס' גורמת לעיתים קרובות לנזק כבד בהרבה מהבעיה המקורית", היא אומרת. "לא מדובר בתמימות גרידא, הרי הציבור שלנו הוא ציבור חכם, אלא שמעורבות מצוקות עמוקות".

אחת מהן היא מצוקת הזמן והמשאבים במשפחות ברוכות ילדים. וייגברייט נזכרת באשת מקצוע שאמרה להורה: "יש כל כך הרבה עבודה עם הילד הזה, שאני לא יודעת מתי יישאר לך זמן לשאר הילדים". העומס הזה יוצר רצון למצוא פתרון מהיר, נגיש וזול יותר. 

לכך מצטרף האמון בהמלצות שמגיעות מתוך הקהילה. "אנחנו רגילים לסמוך על המלצות של משפחה, שכנים ואנשי קהילה", היא אומרת. לעיתים האמון במי שמשדר ביטחון בא על חשבון הבדיקה אם מדובר באיש מקצוע בעל הכשרה מתאימה, וגם החשש מרישום רשמי עלול להוביל להעדפת תארים שנשמעים "רכים" ופחות מאיימים.

חדר טיפול, אילוסטרציהצילום: עריכת AI

ועדיין, היא מדגישה, מאחורי הבחירה עומד בדרך כלל רצון אמיתי לעזור. דווקא משום כך היא קוראת לבדוק מי האדם שמקבל לידיו את הטיפול ומהי הכשרתו. "בדיקת רישוי והסמכה אינה חוסר אמון, היא חלק מההשתדלות הטבעית לשמור עליהם".

אונגר פגשה במשך השנים את פער המודעות הזה. הורים היו מגיעים אליה ומספרים שילדם נמצא בטיפול אצל אדם מסוים, וכשהייתה שואלת מה הכשרתו, הם לא ידעו להשיב. "מה ההכשרה שלו? לא יודעים. הילד שלכם הולך כל שבוע ואין לכם מושג מי מולו? לא, לא נעים לנו לשאול", היא משחזרת את התשובות שקיבלה.

דווקא כאן היא מזהה שינוי נוסף. כיום מתקשרות אליה נשים עוד לפני תחילת טיפול ושואלות באיזו שיטה היא עובדת ומה הניסיון שלה. "אני ממש שמחה על כל שאלה כזאת", היא אומרת. מבחינתה, עצם העובדה שהמטופלים למדו לשאול היא חלק מהתבגרותו של עולם הטיפול החרדי.

אבל אונגר מבקשת להוסיף אזהרה נוספת: גם תעודות אינן סוף הבדיקה. היא מציינת כי אנשי מקצוע צעירים ממשיכים מיד לתואר שני ומוסיפים הכשרות, אך לעיתים עדיין אין להם די ניסיון מעשי והדרכה קבועה. השאלה, מבחינתה, אינה רק כמה תעודות תלויות על הקיר, אלא כמה ניסיון צבר המטפל.

הסטיגמה שינתה צורה

העובדה שהמילה "טיפול" הפכה מקובלת יותר אינה אומרת שכל המחסומים נפלו. יוסף חיים בלוי, עובד סוציאלי קליני בעל תואר שני ומנהל מקצועי במרכז "מצפן" בביתר עילית, מתאר בשיחה עם "בחדרי חרדים" את חוסר המודעות ואת החשש משידוכים כשניים מהגורמים שהוא עדיין פוגש.

יוסף חיים בלוי, עובד סוציאלי קליניצילום: באדיבות המצלם

חלק מהקושי כלל אינו ייחודי לציבור החרדי. עצם הפנייה לטיפול עלולה להתפרש אצל האדם כהודאה בכך שמשהו בו אינו בסדר. בעוד שקל יותר להפריד בין האדם לבין מחלה גופנית, כשמדובר בנפש הקושי עלול להיתפס כחלק מהאדם עצמו. "כשמדובר בטיפול בנפש, זה כבר נוגע בי עצמי. כאילו אני לא בסדר, אני לא טוב, וזה מרתיע", הוא מסביר.

בציבור החרדי מצטרפים לכך חששות נוספים, ובראשם השידוכים. בלוי מספר כי הוא פוגש הורים לנערים שמתקשים במסגרת, וכשהוא מברר מה מדאיג אותם, השאלה שעולה מיד היא: "מה יהיה בשידוכים? איך הוא יתחתן?". עם זאת, הוא מדגיש שהחשש אינו מופיע באותה עוצמה בכל חלקי הציבור.

אלא שלעיכוב בפנייה עלול להיות גם מחיר. "חבל שלא ידענו מזה לפני 20 שנה", הוא מצטט משפט שהוא שומע מהורים. לא פעם רק כשהמשפחה מגיעה לקבלת עזרה מבינים ההורים בדיעבד כיצד ידע וכלים מקצועיים היו יכולים לסייע להם קודם לכן.

אלא שגם כשהצורך בטיפול כבר ברור, ההחלטה לפנות אליו אינה סוף ההתמודדות. טיפול פרטי לאורך זמן עשוי להפוך להוצאה כבדה, בוודאי במשפחה ברוכת ילדים. "מי שיש לו מודעות, לא בהכרח שיש לו כסף", הוא אומר.

הקושי גדל כאשר גם המענה הציבורי אינו זמין במהירות. בלוי מצביע על הביורוקרטיה וזמני ההמתנה כגורמים שדוחפים משפחות לחפש טיפול פרטי. "כשלאדם יש גם קושי כלכלי וגם סטיגמה סביב הטיפול, קשה לו להבין למה לשלם כל כך הרבה כסף על טיפול כשהוא לא מבין את הערך שלו", מסביר בלוי. הגורמים הללו מזינים זה את זה ועלולים להפוך את החלופה הזולה והמהירה למפתה הרבה יותר.

בין הקהילה למערכת

גם כשהפנייה לטיפול הפכה מקובלת יותר, לזהות המטפל עדיין יש משמעות. אונגר מספרת כי משפחות רבות מעדיפות לפנות באופן פרטי או לאיש מקצוע מתוך הקהילה, ואחרות יעדיפו דווקא מטפל מחוץ למעגל החברתי הקרוב, מתוך חשש מחשיפה.

הרתיעה בולטת יותר מול שירותי הרווחה. "עדיין רוב המיינסטרים, שיש להם איזשהו משבר, הם לא יפנו לרווחה", אומרת אונגר. אלא שגם כאן היא מזהה שינוי: בקהילות רבות פועלים כיום עסקנים שמכירים את גורמי הרווחה ויודעים כיצד לפנות אליהם בעת הצורך ולשלב בין המענה הקהילתי למקצועי.

אבל הבחירה במטפל מתוך הקהילה אינה נוגעת רק לפרטיות ולחשש מחשיפה. עבור חלק מהמטופלים חשוב שמי שיושב מולם יכיר את אורח החיים, השפה והעולם הערכי שבתוכם הם חיים.

אונגר, שמלווה ומדריכה כיום גם מטפלות צעירות, סבורה שדווקא לאחר שמספר אנשי המקצוע החרדים גדל משמעותית, האתגר עובר לשלב הבא: לצד ההכשרה המקצועית, נדרשת היכולת לחבר את הידע והכלים שנרכשו לעולמו של המטופל. "אתה לא יכול לנתק את הטיפול מהיותך יהודי חרדי", היא אומרת. "אי אפשר להוציא את הקדוש ברוך הוא מחדר הטיפול", היא מוסיפה, ומדגישה כי בעיניה טיפול באדם חרדי אינו יכול להתנהל במנותק מהאמונה ומהעולם שבתוכו הוא חי.

גם הרבנים עברו תהליך

השינוי ביחס לעולם הטיפול לא התרחש רק בקרב הציבור. גם אצל הרבנים וראשי הקהילות נדרש לאורך השנים תהליך של היכרות והבנה. "גם הרבנים הם חלק מהציבור, וכשבציבור היו סטיגמות וחוסר הבנה סביב בריאות הנפש, באופן טבעי זה היה קיים גם אצל חלק מהרבנים", אומר הרב מונק.

הרב מונק מספר כי לאורך השנים נערכו הכשרות לרבנים, דיינים וראשי ישיבות, שבהן למדו על הפרעות נפשיות והסימנים שלהן. המטרה לא הייתה להכשיר אותם לטפל, אלא לזהות מתי האדם שמולם זקוק לעזרה מקצועית. "אנחנו לא הופכים אתכם לרופאים, וגם לא למטפלים", הוא משחזר את המסר שהועבר להם.

הידע הזה משמעותי במיוחד משום שקושי נפשי לא תמיד מגיע אל הרב כשהוא מוצג ככזה. לעיתים הוא מופיע כשאלה הלכתית, כקושי חינוכי או כבעיה בתוך המשפחה, ורק היכרות בסיסית עם הסימנים מאפשרת להבין שמאחוריהם עשוי לעמוד קושי שמצריך איש מקצוע.

כשהסטיגמה עדיין כאן

אלא שלמרות השינוי הגדול, לא כל המחסומים נעלמו. עצם הפנייה לטיפול רגשי הפכה בשנים האחרונות ללגיטימית הרבה יותר, אבל ככל שעוברים מהתמודדות רגשית לעולם הפסיכיאטרי, לאבחנות, לתרופות ולמחלות נפש מורכבות, הרתיעה עדיין מורגשת יותר.

חלק מהקושי קשור לכך שהתמודדות נפשית, בניגוד למגבלה גופנית, אינה תמיד נראית לעין. "כשאדם רואה עיוור, באופן טבעי הוא חש כלפיו חמלה ומבין שיש כאן מגבלה. בנפש זה הרבה יותר מורכב, אנשים פחות מבינים את המחלה ופחות יודעים איך להגיב אליה", מסביר הרב מונק.

את חוסר ההבנה הזה הרב מונק פוגש גם ביחס למתמודדים עצמם. הוא מספר על אדם שסבל מדיכאון והגיע לבקש עזרה מאחד העסקנים, אך במקום לקבל הכרה במצבו נאמר לו פשוט לקום מהמיטה ו"לצאת מזה". "המהות של דיכאון זה חוסר תקווה, חוסר תפקוד, חוסר יכולת להקים את עצמי מהמיטה, אז מה אתה צועק עליו?", הוא אומר.

חרדים, אילוסטרציהצילום: פלאש 90

הסיפור של עולם הטיפול בציבור החרדי אינו סיפור שבו הסטיגמה נעלמה והבעיה נפתרה. המציאות מורכבת יותר. עצם הפנייה לעזרה הפכה מקובלת הרבה יותר, אנשי מקצוע חרדים נמצאים היום במקומות שבהם כמעט לא היו בעבר, והקשר בין משפחות, רבנים ומטפלים השתנה. אנשים שבעבר היו עלולים להישאר לבדם עם הקושי יודעים היום הרבה יותר שיש כתובת שאליה ניתן לפנות.

אבל עם הפתיחות הגיעו גם שאלות חדשות: מי באמת מוסמך לטפל, כיצד יודעים איזה איש מקצוע מתאים לקושי, איך מבחינים בין מענה מקצועי להבטחה נוצצת, ומי יכול להרשות לעצמו טיפול ממושך. ולצד כל אלה, גם כשהמילה "טיפול" כבר אינה מפחידה כפי שהייתה, פסיכיאטריה, תרופות ואבחנות עדיין מעוררות אצל חלק מהציבור חשש ורתיעה.

אולי כאן נמצא השינוי הגדול ביותר: בעבר עצם השאלה הייתה אם לפנות לטיפול. היום, יותר ויותר, השאלה היא איך לעשות את זה נכון.