מאז שחרור ירושלים, בשלג ובקורונה: סיפורם המסקרן של מתפללי הנץ בכותל המערבי

ליל שישי, השעה עוד לא ארבע לפנות בוקר, ואני עושה את דרכי אל הכותל המערבי. אני מגיע כדי לפגוש את מתפללי הנץ הקבועים, שמזה שנים פוקדים את הרחבה מדי בוקר. אחרי לילה של סליחות ומניינים שהתקיימו בזה אחר זה, רחובות העיר העתיקה עדיין ערים. חלק עושים את דרכם חזרה לבתיהם, אחרים צועדים לכיוון הכותל, והלילה הירושלמי עוד רחוק מלהסתיים. ברחבת הכותל עדיין נותרו רבים מהמתפללים, וחלקם יצטרפו גם לתפילת הנץ המתקרבת.

עם הגעתי, אני עוצר לכוס קפה אצל ר' דוד ויסנשטרן, ומשם מתיישב בצד וצופה במתפללים שמתחילים להתכנס לקראת התפילה. אחד ועוד אחד מגיעים לרחבה, חלקם עטופים בטלית ועטורים בתפילין, אחרים כבר ממלמלים את מילות התפילה, וכל אחד פונה אל מקומו הקבוע. הרחבה משנה בהדרגה את פניה, הקהל מתחלף והקצב משתנה. עוד מעט היא תתמלא שוב בקולות התפילה, במניינים שחוזרים על עצמם מדי בוקר כבר שנים רבות.

ותיקין בכותל, יום שישי בתקופת הסליחותצילום: בחדרי חרדים

המניין הראשון אחרי שחרור ירושלים

בין המתפללים אני מבחין באהרל'ה וינגרטן, וניגש אליו. "סבא שלי, רבי ישראל וינגרטן זכרונו לברכה, ייסד את המניין הראשון של ותיקין בכותל המערבי", הוא משתף. אהרל'ה עצמו פוקד את המניין בקביעות בשמונה השנים האחרונות. סבו, ר' ישראל, היה תושב העיר העתיקה, שהוגלה ממנה. הוא נהג להתפלל ותיקין מדי יום, ולאחר שירושלים שוחררה הוא החל להגיע מדי בוקר לכותל ולהתפלל שם.

"הוא היה מתפלל באופן קבוע ותיקין, ואחרי שחרור ירושלים הוא שם את פעמיו לכיוון הכותל המערבי", מספר וינגרטן. "הוא היה קם לפנות בוקר, מגיע למקום ומתחיל לקבץ יהודים למניין. שחרית שחרית, מניין מניין, ככה יום אחרי יום, עד שזה הפך למניין קבוע. במשך שנים זה היה המניין היחיד של ותיקין בכותל. כולם התפללו בו, ספרדים, חסידים, ליטאים".

רק בהמשך, ככל שהציבור הלך וגדל, נפתחו מניינים נוספים. "הרב יעקב עדס זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף, פתח את המניין הספרדי, ושנים אחר כך ר' ישעיה פרוש פתח את המניין הליטאי", מציין אהרל'ה. כך, לצד המניין הוותיק, החלו להתקיים ברחבה תפילות בנוסחים שונים, וכל מתפלל יכול היה להצטרף למניין בנוסח התפילה שלו.

המניין הוותיק ממשיך להתקיים עד היום בצד של המחיצה. "הרבה סוברים שכאן זה מול קודש הקודשים, ולכן הרבה אדמו"רים, חסידים והרבה אנשים מקפידים להגיע דווקא למקום הזה", הוא מסביר. "האדמו"ר מגור כשהוא מגיע, הוא מגיע לכאן, כך גם הרב יעקב עדס והאדמו"ר מקרלין. זו אחת השיטות, שכאן זה מול קודש הקודשים".

המיקום של המניין הוותיק ביותרצילום: באדיבות המצלם

שלושה דורות של ותיקין בכותל

רבי ישראל נפטר בשנת תש"ס, ואביו של אהרל'ה, ר' יוחנן, שהיה מגיע יחד איתו למניין וסייע בניהולו, המשיך את דרכו. "אני הייתי מגיע עם אבא שלי, ר' יוחנן, ולפני בערך שמונה שנים, מאז שהתחתנתי, התחלתי להגיע באופן קבוע", משתף וינגרטן. "כך יצא שאני הדור השלישי במשפחה שממשיך להגיע לכאן מדי בוקר".

המניין מתקיים לאורך כל ימות השנה, כולל בשבתות ובחגים, אך יש תקופות שבהן מספר המתפללים גדל באופן משמעותי. בתקופת הסליחות ובחול המועד מגיעים מתפללים רבים לכותל מדי יום, וחלקם מצטרפים גם לתפילת הנץ החמה. עבור המתפללים הקבועים זו אותה תפילה של כל בוקר, אך בימים הללו היא מקבלת ממדים אחרים לחלוטין.

החיבור למניין עובר אצל רבים גם מדור לדור. "יש אנשים שהאבא שלהם היה מביא אותם לכאן כשהיו ילדים, והיום הם כבר מגיעים בעצמם", מספר אהרל'ה. "יש את המתפללים הקבועים שבאים מדי יום, יש כאלה שמגיעים פעם בשבוע, ויש אנשים שמקפידים להגיע בראש חודש או בחול המועד".

שלג בכותלצילום: באדיבות המצלם

במהלך השנים התפללו במניין רבנים גדולים ומוכרים. המקובל רבי אברהם אביש ציינווירט מתפלל בו מדי בוקר, ומרא דכולא תלמודא, הגאון רבי מיכל זילבר, מקפיד להגיע למניין מדי יום שישי. אחד המתפללים הקבועים והבולטים היה המקובל הרב משה לוריא זצ"ל, ראש ישיבת לפלגות ראובן ומראשי ישיבת שער השמים. הוא הגיע למניין מדי בוקר, כולל ביומו האחרון, שבו התמוטט ונפטר בחניה, זמן קצר לפני תפילת הנץ.

אבל יותר מכל, וינגרטן מדבר על האנשים עצמם ועל ההתמדה שמאפיינת את מתפללי הנץ. "צריך הרבה כוח רצון כדי לקום כל יום בארבע לפנות בוקר ולהגיע לכאן בזמן", הוא אומר. "יש אנשים שמגיעים אחרי חתונה של ילד, ממש, מהאולם ישירות לכותל. לא מוותרים על הנץ. עם השנים זה כבר הופך לחלק מהחיים שלך".

לדבריו, את המסירות הזו אפשר לראות במיוחד בתנאים קשים. "גם בימים של שלג כבד אנשים מתארגנים ביניהם כדי להגיע. אחד שיש לו רכב אוסף עוד כמה אנשים, ויש גם כאלה שהולכים ברגל חצי שעה בתוך השלג", מספר וינגרטן. "בתחילת הקורונה היינו למעשה המניין היחיד שהיה כאן. בהמשך, כשהסתדרו עם הקפסולות, נפתחו שוב המניינים. זה קצת החזיר אותנו לימים כקדם".

הושענא רבה בתקופת הקורונה, הכותל ריק. בתמונה: ר' יוחנן ואהרל'הצילום: באדיבות המצלם

"זה כבר לא רק שאתה מתפלל ותיקין", מסכם אהרל'ה. "אחרי שאדם עושה את זה במשך שנים, זה נהיה חלק מהזהות שלו. אתה מכיר את האנשים, מכיר את המקום, ואתה יודע שזה המקום שאליו אתה חוזר בכל בוקר, יום יום. עם השנים, הקביעות הזו הופכת לחלק בלתי נפרד מהיום יום".

המניין הספרדי הגדול

מאחורי המניין הספרדי הגדול ביותר בכותל עומד סיפור שהתחיל לפני 19 שנה. "המניין התחיל למעשה שנה אחרי שאבי נפטר", מספר שאול. "הייתי מתפלל באיזה בית כנסת, אבל נוצרה במקום מציאות שהובילה אותי לפרוש". אז, לדבריו, הגיע אחד מאנשי משמר הגבול ועודד אותו להמשיך ולהתפלל לפני הציבור. "הוא היה אומר לי: 'שאול, תתפלל', ולאט לאט התחילו להתאסף אנשים. כך זה התחיל להתגלגל".

אחד הדברים שמאפיינים את המניין הוא אופן התפילה. "ברוך השם, אני משתדל שהתפילה תהיה מילה במילה", הוא אומר. "השם נתן לי קול, ויש גם את החיבור של האנשים שרוצים להגיע ולהתפלל כמו שצריך. עד תפילת העמידה אני משתדל להתפלל בנחת, מילה במילה. מהחזרה והלאה אני משתדל קצת למהר, כי אנשים ממהרים. זה לעבודה, ההוא לילדים, כל אחד למקומו".

ותיקין בכותל, יום שישי בתקופת הסליחותצילום: בחדרי חרדים

גודלו של המניין הורגש במיוחד בתקופת הקורונה. "היו בערך ארבעים יום שאף אחד לא הגיע, חוץ ממניין אחד", נזכר שאול. "אחר כך, כשהתחילו הקפסולות, כל מניין קיבל מקום אחד, ואנחנו קיבלנו שני מקומות. בחורף, כשכבר היה צריך אוהלים, קיבלנו שני אוהלים גדולים. הכל בסיעתא דשמיא. אני תמיד אומר שזה לא המניין שלי, זה מניין של בורא עולם".

הקפה של ר' דוד, מאז תש"ס

בכל יום, עוד לפני שהרחבה מתמלאת במתפללי הנץ, ר' דוד ויסנשטרן כבר נמצא בכותל. בשעה 3:45 לפנות בוקר הוא מגיע עם רעייתו, הרבנית בת שבע, ומתחיל לחלק שתייה וכיבוד. מאז שנת תש"ס הוא עומד בעמדה מדי בוקר ומקבל את פני המתפללים והמבקרים, בשגרה שהפכה לחלק בלתי נפרד מחייו. ר' דוד, בן השבעים ותשע, אינו מוותר על כך גם בימים שבהם מצבו הגופני אינו מאפשר זאת בקלות.

מה שהחל כמילוי מקום זמני הפך במשך השנים למפעל של ממש, שמשרת את ציבור המתפללים והמבקרים בכותל. נס קפה, תה, שוקו וקפה שחור נמזגים מדי בוקר בעמדה, לצד מים קרים, עוגות ושתייה מתוקה. ביום רגיל נמזגות במקום כאלף כוסות של שתייה חמה. העוגות מחולקות לאורך הלילה ועד עלות השחר, ולאחר תפילת הנץ הן חוזרות לעמדה.

‏לא משנה הכיפה או הלבוש, כולם נהנים מהקפה של ר' דודצילום: בחדרי חרדים

כדי להבין איך ר' דוד הגיע לעמדה שבה הוא עומד מדי בוקר, צריך לחזור לימים שבהם המקום התנהל בתנאים שונים לחלוטין. רחבת הכותל הייתה פשוטה בהרבה, ללא התשתיות והאמצעים המוכרים כיום. "מי שמכיר את הכותל של היום, יתקשה לדמיין איך המקום נראה אז", מציין ויסנשטרן. "לא הייתה רחבה מסודרת והכל היה שונה לגמרי".

באותם ימים התקיים מדי בוקר שיעור תורה לפני תפילת ותיקין. "השיעור היה בבניין המשטרה הישן, במקום שבו ניצב כיום המבנה של הקרן למורשת הכותל. את השיעור מסר הרב ישעיה שיינברגר זצ"ל, ובהמשך הרב מרדכי דרוק זצ"ל", הוא משתף. "הייתי מגיע כדי להשתתף בשיעור ולהתפלל. לא ידעתי שהימים האלה יובילו אותי בהמשך לעשייה שתלווה אותי במשך עשרות שנים".

בחדר סמוך התקיים שיעור תורה נוסף, שמסר הרב יעקב עדס זצ"ל. גם לשם היו מגיעים מדי בוקר לומדים שהתכנסו לשיעור ולתפילה. "בין שני החדרים היה עומד ר' משה יוסף הס זכרונו לברכה, שנהג להגיע עם קומקום וכוסות", מספר ר' דוד. "הוא היה דואג שיהיה ללומדים משהו חם לשתות. כך זה התנהל אז, בלי כל המערך שקיים כיום".

ר' דוד בפעולהצילום: ‏בחדרי חרדים

הכל התחיל במקרה

יום אחד הודיע ר' משה יוסף שהוא נוסע לחג הפסח לבנו שבבלגיה. "הוא שאל אותי אם אני יכול להחליף אותו לאותם ימים", משתף ויסנשטרן. "אמרתי לו שאין בעיה". כמה ימים הפכו לשבועות, והשבועות הפכו לשנים. ר' משה יוסף חלה במהלך שהותו בבלגיה, וכשחזר ארצה כבר לא יכול היה לשוב לעמדה. ר' דוד ויסנשטרן נשאר.

"הרגשתי שהקדוש ברוך הוא הוביל אותי לזה", הוא אומר. "מה שהתחיל כעזרה זמנית הפך עם הזמן לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי. אני מגיע לכאן יום יום. גם אחרי חתונות, כשישנתי רק כמה שעות, אני קם ומגיע. גם בימים של מזג אוויר קשה אני לא מוותר. יש ימים שאני מגיע עייף מאוד, אבל כשאני רואה את החיוך של האנשים אני מקבל כוחות".

מאז אותה החלפה זמנית חלפו שנים רבות, והעמדה הקטנה הפכה למפעל שמצריך כמויות שקשה היה לדמיין בתחילת הדרך. "ביום רגיל מחולקות כאלף כוסות של שתייה חמה, ובימים עמוסים המספר מגיע גם לכ-3,000", משתף ר' דוד. "בחול המועד וראשי חודשים הכל עובד בקצב מהיר, אנשים מגיעים בזה אחר זה, והעמדה פשוט לא עוצרת".

'סוכת דוד'צילום: ‏בחדרי חרדים

לקראת תפילת הנץ ר' דוד עוזב את העמדה ויוצא לתפילה. בזמן שהוא מתפלל, המתנדבים ממשיכים להפעיל את המקום. עם שובו מהתפילה הוא חוזר לעמדה, והפעילות נמשכת כל עוד המתפללים ממשיכים להגיע. "אנחנו לא עובדים לפי שעון", אומר ויסנשטרן. "כל עוד יש ציבור במקום, מבחינתי יש סיבה להישאר. בחול המועד קרה לנו לא פעם שהלכנו ב-10:00".

הסיפור שמאחורי הכיתוב

ר' דוד מספר כי על הכוסות נכתב "נא לברך שהכל", בעקבות האיסור ההלכתי לתת לאדם לאכול או לשתות מבלי שיברך, מדין 'לפני עיוור לא תיתן מכשול'. "שאלתי את מורי ורבי, מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, אם ניתן לכתוב על הכוסות את נוסח הברכה", הוא משתף. "הרב אמר שגם חצי ברכה אי אפשר, משום שהכוסות נזרקות לאחר השימוש. שאלתי אם אפשר להסתפק בכיתוב "נא לברך שהכל...", והרב השיב בחיוב".

עשרות שנים חלפו מאז אותו בוקר שבו התבקש ר' דוד להחליף את ר' משה יוסף הס לכמה ימים. מאז השתנתה רחבת הכותל, העמדה הקטנה גדלה וכמויות השתייה הלכו ותפחו, אך השגרה נותרה בעינה: מדי יום ביומו, בשעה 3:45, ר' דוד ויסנשטרן מגיע לכותל ופותח את העמדה. מה שהחל כבקשה זמנית הפך עם השנים לשליחות יומיומית, שבה הוא ממשיך גם בימים שבהם הדבר אינו פשוט עבורו.