הסודות של המחזור: מי התנגד ל'כל נדרי' ומי באמת חיבר את 'ונתנה תוקף'

כל נדרי
בליל יום הכיפורים, ברגע אחד, עומד כל עם ישראל יחד. בירושלים ובניו יורק, בבני ברק ובפריז, עטופים בטליתות, מוציאים ספרי תורה, והחזן פותח בניגון העתיק: כל נדרי ואסרי ושבועי. אין רגע מאחד ממנו בשנה היהודית. ודווקא הרגע הזה, המובן מאליו הזה, הוא אחד השנויים במחלוקת שידעה התפילה מעולם.

'כל נדרי' חובר כנראה בתקופת הגאונים, בארמית, לשון הדיבור של אותם ימים, ועניינו התרה של נדרים ושבועות. הצורך שממנו נולד מובן ללב: אדם עומד בפתחו של יום הדין ומבקש לבוא לפני קונו נקי, בלי מילים שנאמרו בלא כוונה ונעשו נדר. אלא שכאן התחיל קושי הלכתי כבד. התרת נדרים אינה מילים בעלמא, אלא מעשה בית דין הטעון פתח וחרטה ושלושה יושבים. הכרזה פומבית שכל הנדרים בטלים, בלי דיין ובלי דין, מה כוחה. ויותר מזה, מה המסר מאחוריה. ציבור השומע מדי שנה שהנדרים מתבטלים עלול להקל ראש בנדרים. משום כך היו מן הגאונים שהסתייגו מהמנהג ולא נהגו בו בישיבות.

את הצעד הגדול עשה רבנו תם. הוא הציע תיקון כמעט הפוך: במקום להתיר נדרים שעברו, מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ייאמר הנוסח כלפי העתיד, מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא. לא עוד התרה למפרע, שכוחה ההלכתי שנוי בחלוקת, אלא מסירת מודעה מראש: כל נדר שאדור בשנה הבאה בשכחה ובטעות, בטל יהיה מעכשיו. אבל הרא"ש חלק והחזיק בנוסח הקדום, שהרי עיקר הצורך לפרוק מהציבור את נדרי העבר שנשכחו, ובקהילות רבות אומרים עד היום את שני הנוסחים יחד, כשתי דעות הראשונים. והעם, נתן לכל נדרי את מה שאין שום פוסק יכול לתת: את הניגון. הלחן שבו נפתח היום הקדוש עשה את ההכרזה הארמית לשער של דמעות, ומול הניגון הזה שקטו המערערים.

ונתנה תוקף
ואם 'כל נדרי' עורר שאלה הלכתית, הרי שהפיוט הנודע של מוסף הימים הנוראים עורר קידוש ה'. באור זרוע, הועתק מכתב ידו של רבי אפרים מבונא מעשה ברבי אמנון ממגנצא, שהיה גדול הדור ועשיר ומיוחס. ההגמון הפציר בו יום אחר יום להמיר את דתו, וכדי לדחותו אמר רבי אמנון: תנו לי שלושה ימים להיוועץ. אך יצא מלפניו ונפל עליו לבו: איך יצא מפיו לשון ספק, כאילו כפירה באלוקים חיים צריכה עצה ומחשבה. שלושה ימים לא אכל ולא שתה ומיאן להתנחם. כשהובא באונס לפני ההגמון, חרץ את דינו בעצמו: הלשון אשר דיברה ותכזב, דינה להיחתך. ההגמון ביקש להעניש דווקא את הרגליים שלא באו, וקיצצו אנשיו את פרקי ידיו ורגליו. בראש השנה ביקש רבי אמנון שיישאוהו אל בית הכנסת, וכשהגיע החזן לקדושה עצר אותו ואמר: אקדש את השם הגדול. ופתח: ונתנה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום. אמר וסיים ונסתלק. וביום השלישי נגלה בחלום אל רבנו קלונימוס בן משולם, מאותה משפחת קלונימוס שנשאה את תורת הסוד לאשכנז, לימדו את הפיוט וציווהו להפיצו בכל התפוצות.

בדורות האחרונים נתגלה לפיוט הזה פרק קדום שלא שיערוהו. בגניזה הקהירית, נמצא 'ונתנה תוקף' בקטעים שנכתבו לפני למעלה מאלף שנה, קודם שקמו קהילות אשכנז. ולא כפיוט בודד, אלא כחוליה החותמת של קרובה שלמה למוסף ראש השנה, שממנה שרד בידינו הוא לבדו, כתוב שם בצד פיוטיו של יניי. נמצא שהמילים עלו כנראה מבית מדרשם של פייטני ארץ ישראל הקדמונים, דורות רבים לפני מגנצא. כך שרבי אמנון ממגנצא לא בהכרח חיבר את הפיוט, אלא שפתח ואמר אותו כדי לקדש את השם, וציווה בחלום להפיצו. הפיוט הקדום קיבל במגנצא את חותם ייחוד ה': רבי אמנון בחר בו ברגע האחרון של חייו, קידש אותו במיתתו, ומכוחו נעשה לב המוסף בכל קהילות אשכנז, ובדורות האחרונים לעיתים גם בהיכלי ספרד. יש פיוטים שנכנסו למחזור בזכות מחברם. זה נכנס בזכות אומרו.

מי שאומר 'ונתנה תוקף' יודע שאין בו שורה אחת של תלונה. רבי אמנון שמסר עצמו על קידוש השם שר על מלכות ה': ובו תינשא מלכותך, ויכון בחסד כסאך. ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה.

עת שערי רצון להיפתח
ובאותן שנים בקירוב, בקצה האחר של העולם היהודי, נכתב פיוט העקדה שיעמוד בלב ראש השנה של קהילות ספרד והמזרח. רבי יהודה בן שמואל אבן עבאס, יליד פאס שבמרוקו שנדד לבבל ולחלב, כתב את 'עת שערי רצון להיפתח', סיפור העקדה מחרוזת אחר מחרוזת על פי מדרשי חז"ל, עם הפזמון החוזר שאין לב עומד בפניו: עוקד והנעקד והמזבח. יצחק המבקש מאביו שיוליך את אפרו אל שרה אמו, האב העוקד בעיניים זולגות, השופר שנועד להזכיר את איל העקדה.

ויש אומרים (ב'אחוותא' גליון 56 הורחב על כך במדור 'חכמה שלמה') שכאב פרטי שקוע בשורות: בנו של רבי יהודה יצא לתרבות רעה והמיר את דתו, ומשערים שהאב שפך אל תוך עקדת יצחק את עקדתו שלו, זו שממנה לא חזר בנו. בקהילות הספרדים ובתימן נאמר הפיוט לפני התקיעות, בין שחרית למוסף, ובקהילות המערב גם במנחה של יום הכיפורים, השעה שבה לפי המסורת נעקד יצחק. כך עומדים שני פיוטים משני עברי העולם היהודי באותו מעמד של מלכויות ודין: באשכנז מסירת הנפש של רבי אמנון, ובמזרח דמעותיו של רבי יהודה על בנו.

אבינו מלכנו
תפילה נוספת מוכרת, צמחה בדרך אחרת, ואצלה אפשר לראות את הצמיחה עצמה, שלב אחר שלב. בגמרא במסכת תענית מסופר על שנת בצורת: ירד רבי אליעזר לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה. ירד רבי עקיבא אחריו ואמר: אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה. אבינו מלכנו, למענך רחם עלינו. וירדו גשמים.

ומכאן מתחיל המסע. בגרסת עין יעקב כבר מונה תפילתו של רבי עקיבא חמש שורות: אבינו אתה, אין לנו מלך אלא אתה, חטאנו לפניך, למענך רחם עלינו, עשה עמנו למען שמך. בסדר רב עמרם גאון, הסידור הקדום שפגשנו בטור הראשון, אבינו מלכנו כבר קבוע כתפילה ערוכה.

והכלבו, מן הראשונים, מוסר את סוד אבינו מלכנו במשפט שהובא בבית יוסף: וכשראו הדור שנענה באותה תפילה, הוסיפו עליו דברי בקשות ותחנונים, וקבעום לעשרת ימי תשובה. כיוון שראו שהשער נפתח, שבו ודפקו עליו. דור הוסיף בקשה על פרנסה, דור על סליחה, דור על גאולה. ובימי גזירות ד'תתנ"ו נוספה שורה: אבינו מלכנו, נקום נקמת דם עבדיך השפוך. כך גדלה תפילת אבינו מלכנו. ובסוף, השורה שכולם שרים יחד, חננו ועננו כי אין בנו מעשים, שיש מן הפוסקים שכתבו לאומרה דווקא בלחש, כאדם המתבייש. מן המילים הראשונות של רבי עקיבא ועד האחרונות עוברות למעלה מאלף וחמש מאות שנה.

כשנפתח את המחזור בעוד ימים אחדים, יהיו מונחים שם כולם זה בצד זה: התרת נדרים שהגאונים פקפקו בה ורבנו תם תיקן את נוסחה, פיוט קדום שקידש רבי אמנון ממגנצא, שירת עקדה שכתב אב דואב מפאס, ותחינה שהתחילה בשנת בצורת. הם פשוט שם, כאילו מעולם.

המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ.

* לקבלת העלון בקובץ PDF, שלחו הודעה בווצאפ:
https://wa.me/972723714400

• לקבלת העלון למייל:
[email protected]

* להפצה בבית הכנסת שלכם:
https://achvat.fillout.com/t/4SCUrNZZ7fus