איך נפוליאון הפך מקצין צעיר לשליט ששינה את אירופה, ומה הקשר שלו ליהודים

נפוליאון בונפרטה נולד בשנת 1769 באי קורסיקה, למשפחה שלא השתייכה לאצולה הצרפתית הבכירה. הוא בחר בקריירה צבאית, ובתוך שנים ספורות הצליח להתקדם במהירות בזכות כישרונו הצבאי והיכולת שלו לנצל הזדמנויות פוליטיות.

המהפכה הצרפתית, שהחלה בשנת 1789, שינתה את צרפת לחלוטין וגם פתחה בפניו אפשרויות חדשות. נפוליאון התקדם בשורות הצבא והפך לדמות מרכזית בזכות סדרת ניצחונות צבאיים.

בשנת 1799 הוא השתלט על השלטון בצרפת בהפיכה והפך ל"קונסול הראשון". כמה שנים לאחר מכן, בשנת 1804, הכריז על עצמו כקיסר צרפת.

מכאן החל אחד הפרקים הסוערים בתולדות אירופה. צבאו של נפוליאון כבש שטחים נרחבים ביבשת, ובשיא כוחו שלט באופן ישיר או עקיף בחלק גדול מאירופה.

ומה היה הקשר שלו ליהודים?

היחס של נפוליאון ליהודים היה מורכב. מצד אחד, בתקופה שבה עמד בראש צרפת הורחבו זכויות האזרח של יהודים באזורים רבים שנשלטו על ידי צרפת.

דיוקן נפוליאון כמלך איטליהצילום: מאת אנדראה אפיאני (1805), נחלת הכלל.

המהפכה הצרפתית כבר קבעה עקרונות של שוויון אזרחי, ונפוליאון המשיך בחלק מהמקרים את המדיניות הזו. יהודים קיבלו אפשרות להשתלב בחברה האזרחית ולהחזיק בזכויות שלא היו מובנות מאליהן במדינות רבות באירופה באותה תקופה.

בשנת 1806 כינס נפוליאון אסיפה של נציגים יהודים בצרפת, שכונתה "אספת הנכבדים". הוא ביקש לקבל תשובות לשאלות הנוגעות למעמדם של היהודים וליחסים בינם לבין המדינה.

שנה לאחר מכן הוקם "הסנהדרין הגדול", גוף שנועד לתת מענה לשאלות דתיות ומשפטיות שהעלה נפוליאון.

אך לצד השינויים הללו, היחס שלו ליהודים לא היה תמיד שוויוני. בשנת 1808 הוא הטיל מגבלות על פעילותם הכלכלית של יהודים באזורים מסוימים שבשליטתו.

לכן, קשה להציג את נפוליאון כמי שפעל רק לטובת היהודים או רק נגדם. המדיניות שלו השתנתה בהתאם לנסיבות הפוליטיות והכלכליות, והוא ראה גם את הקהילה היהודית כחלק מהמערכת שעליה ביקש לשלוט.

גדולי החסידות נחלקו: מי רצו שינצח?

היחס של נפוליאון ליהודים לא היה רק עניין מדיני. בעולם החסידות התנהל באותן שנים ויכוח על משמעות עלייתו של הקיסר הצרפתי ועל השפעת ניצחונותיו על עם ישראל.

לפי המסורת החסידית, רבי מנחם מנדל מרימינוב, החוזה מלובלין והמגיד מקוז'ניץ ראו בנפוליאון אפשרות לשינוי משמעותי עבור היהודים. השלטון הצרפתי העניק ליהודים זכויות אזרחיות רחבות יותר, והם חששו פחות מהשינוי שמביא איתו נפוליאון.

​מסדר חיילי מצרים בליון על ידי נפוליאון בונפרטהצילום: על פי קארל ז'ירארדה (1850), נחלת הכלל

מנגד עמד רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא ומייסד חסידות חב"ד. לפי המסורת, הוא התנגד לנפוליאון והעדיף דווקא את ניצחונה של רוסיה.

הסיבה לכך לא הייתה אהדה מיוחדת לשלטון הרוסי. החשש של בעל התניא היה מפני הסכנה הרוחנית שהגיעה, לדעתו, יחד עם החופש שהביא נפוליאון ליהודים. החשש היה שהאמנציפציה והאפשרות להשתלב בחברה הכללית יובילו גם להתבוללות ולהיחלשות החיים היהודיים.

כך נוצרה מחלוקת יוצאת דופן: חלק מגדולי החסידות ראו בנפוליאון אפשרות לבשורה עבור היהודים, בעוד בעל התניא חשש דווקא מההשפעה הרוחנית של ניצחונו.

המערכה ברוסיה שהפכה את התמונה

בשנת 1812 יצא נפוליאון למערכה ברוסיה. הצבא הצרפתי נכנס לשטח הרוסי, אך הרוסים נסוגו והשאירו אחריהם שטחים חרבים.

הצרפתים הצליחו להגיע למוסקבה, אך לא השיגו את ההכרעה שקיווה לה. החורף הקשה, המחסור באספקה והתקפות הצבא הרוסי גרמו לצבא הצרפתי לספוג אבדות כבדות במהלך הנסיגה.

המערכה הפכה לאחד הכישלונות הגדולים בקריירה של נפוליאון. מכאן החל כוחו להיחלש, ומדינות אירופה התאחדו נגדו.

בשנת 1814 הוא נאלץ לוותר על השלטון ולהישלח לגלות באי אלבה.

אלא שנפוליאון לא ויתר. בשנת 1815 הוא נמלט מהאי, חזר לצרפת וזכה מחדש בתמיכה במשך תקופה קצרה. הפרק הזה נמשך מאה ימים בלבד, עד לתבוסתו בקרב ווטרלו.

לאחר התבוסה הוגלה נפוליאון לאי סנט הלנה שבאוקיינוס האטלנטי. שם חי את שנותיו האחרונות ומת בשנת 1821.

יותר ממאתיים שנה לאחר מותו, נפוליאון עדיין נחשב לאחת הדמויות המשפיעות בתולדות אירופה. אך עבור העולם היהודי, סיפורו אינו מסתכם במלחמות ובכיבושים: המדיניות שלו כלפי היהודים, ובעיקר המחלוקת שהתעוררה סביב השפעתו על היהדות, הפכו אותו לדמות שנבחנה גם דרך עיניהם של גדולי החסידות.