"חייך ניצלו בזכות הנפילה": השבר הכואב שחשף את המחדל הרפואי והציל ממוות

סיפור מדהים המתפרסם בטורו השבועי של גרשון קלצקין בעיתון 'בקהילה', מביא את מסכת השגחתו הפרטית של מחנך חרדי.

לטובתי נתפרקו עצמותיי

את ידידי ר' משה, מחנך מסור ואיש נעים הליכות, פגשתי בתחילת השבוע שעבר ברחבת בתי הכנסת בסיום תפילת ערבית ופניו נפולות. היה זה בעיצומם של ימים שבהם נצטווינו למעט בשמחה. מבט קצר גילה שידו השמאלית מקובעת לצווארו השמוט קמעה, והחיוך התמידי שעל פניו, איננו.

"מה לך משה ולאן נעלמת בשבועיים האחרונים?", שאלתיו.

"נסעתי עם התלמידים לפני כמה שבועות לפארק מים בנוף הגליל", מספר משה. "שוכנעתי להצטרף לתלמידים למרות סלידתי מאתגרים כאלה. קיבלתי שני אבובים, ובאמצע מסלול המגלשה שאמור להוביל אותי לעבר המים, נתקעתי. הבא אחרי העיף אותי, חטפתי כמה מכות רציניות בכתף ובסביבה, והתעוררתי אחרי כמה שעות כשאני מאושפז בבית החולים פוריה".

הרגשתי שיש המשך לסיפור, אך היות והוא לא בחדר חקירות ואני לא בחדר חפירות, בירכתיו ברפואה שלמה ונפרדנו. מכאן והלאה הוא סיפר לי ביום ראשון השבוע.

גידול כים שברך

"כמו בסיפורי המעשיות, נשאלתי בפוריה איזו בשורה ברצוני לשמוע בסוף, האם הבשורה הנוראה או הבשורה הקשה. בראשונה התבשרתי: 'יש לך שבר בעצם הבריח'. לא כל כך משנה מה ואיפה זה עצם הבריח, רק נאחל זאת לאויבינו המרים. מדובר באירוע כואב מאוד אשר משתק את כל הגוף. הבשורה השנייה שהתגלתה על ידי בדיקת ה-CT: 'יש חשש לממצא חריג באזור הבטן'. במילים אחרות: גידול, רחמנא ליצלן.

מהכי להאי תמא מצאתי את עצמי עם תור לניתוח להסרת הגידול בערב תשעה באב. לאחר התייעצות עם הגאון רבי יצחק זילברשטיין שהורה 'אפילו בתשעה באב', הוחלט לבצע את הניתוח במועד. 'לפי הצילומים', אמר הרופא, 'נראה שהגידול ממאיר, כלומר מתפשט'. שחור בעיניים.

עברנו חודש מסויט. בעקבות הייסורים מהשבר החמור בעצם, שלזה נלווה המתח הנוראי של התקופה הבאה לקראתנו, לא יצאתי מביתי כמעט. התוכנית הנוראה של הרופאים הייתה לכרות חצי מהמעיים שצמוד אליהם התגלה הגידול, לשלוח לביופסיה ומיד להתחיל טיפולים כימותרפיים.

יום שלישי ז' באב אחר הצהריים, ניגשנו לניתוח במתח רב ובדאגה. הרופאים הניחו על השולחן את הסכין, וכן את כל ההשלכות. אין צורך לתאר את ימי החרדה, את שעות האימה ואת דקות הרעד לפני הניתוח שצפוי היה להימשך בין שעה לשעתיים וחצי".

מי ירפא לך

"אחרי שבעים וארבע דקות הרופא יוצא בזינוק מחדר הניתוח לעבר אמי ורעייתי המסורות שכססו ציפורניים בדמעות בחדר ההמתנה. הן מביטות בו והוא מחויך מאוזן לאוזן. מה שלא יקרה, במחלקה הזאת לא מחייכים. הרופא התקשה למצוא את המילים המתאימות, סידר את נשימתו ואמר:

'התחלנו לנתח ואנחנו רואים בדופן הבטן (לא במעיים) משהו מוגלתי שלפי הנראה מתפתח לזיהום. גילינו רקמה שנוצרה סביב גוף זר, חתכנו בזהירות את הרקמה, ומצאנו בפנים גזה ממוספרת של חדר ניתוח'.

חתיכת תחבושת קטנה המשמשת רופאים במהלך ניתוח. על כל גזה שמנתח משתמש בה במהלך ניתוח יש מספר, בכדי שיידעו בסיום שהכל הוצא ונזרק לאשפה. 'ובניתוח קיצור קיבה שעבר המטופל לפני תשע שנים, המנתח השאיר גזה בבטן. המספר עדיין רשום עליה'.

אין גידול. לא היה גידול. הייתה גזה בבטן, וכעת אין גזה. זהו, הביתה.

המוגלה שהחלה להתפתח הייתה נראית בצילומים כמו גידול ממאיר שמתפתח. מה שהרופאים לא מבינים זה איך נוצרה רקמה מעל הגזה ששמרה עליה מכל משמר. לדבריהם, לא מוכר בספרי הרפואה הליך של רקמה סביב גוף זר. איך למען השם גילו את זה עכשיו, ואיך לא קרה כלום עד עכשיו? גוף זר שוכן תשע שנים בבטן ולא קורה כלום.

בעקבות המוגלה היה אמור להתפתח תוך זמן קצר זיהום חמור שהיה גורם לכאבי בטן חריפים וחום, ובינתיים כל הבטן הייתה מזדהמת וייתכן מאוד שתוך זמן קצר היו מגיעים לפיקוח נפש ממש עד כדי איבוד חיים רחמנא ליצלן.

כשהתעוררתי לאחר כמה שעות, אני רואה את כולם סביבי שמחים וששים, ואני חושב לעצמי: מה כבר יכול להיות כל כך שמח כאן. מנהל בית החולים, רופאים ואחיות, הכל שמח שם. כל המחלקה על הרגליים.

הרופאה שכתבה את מכתב השחרור כתבה תוך שדמעות רותחות זולגות מעיניה על המקלדת: 'משה התקבל לניתוח כריתת מעי עם חשש לגידול ממאיר, ושוחרר בריא לאחר שנמצאה בבטנו גזה קטנה'.

הרופא סיכם: 'אם לא היית מקבל את השבר והמכות בהיקף כה גדול, לא היו בודקים לך את כל האזור, לא היו מוצאים ממצא מוזר, והזיהום היה מתפתח לו. ועל כן חייך ניצלו בזכות הנפילה שערפלה את הכרתך'.

אני מרגיש כמו באמצע חלום. סעודת ההודיה תהיה על כך ששברתי את עצם הבריח. בתוך רבים אהללנו".