משבר הגיוס והלחץ הציבורי שמערער את ההנהגה: האם אנחנו באמת רוצים פתרון או רק עוד סיבוב של האשמות?

תסמונת מי מריבה: מדוע הזיכרון הציבורי תמיד קצר מההצלחה?

אין זירה אכזרית, הפכפכה וקצרת רואי יותר מהזיכרון הציבורי. מנהיג יכול לבצר את ביטחונה של מדינה, לבלום מעצמות, להקים אימפריות כלכליות ורוחניות, ואפילו לחתום על הסכמי שלום היסטוריים ופורצי דרך נגד כל הסיכויים.

אולם, ברגע שחל שיבוש קל או שהמציאות הופכת מורכבת – הכל נמחק במחי יד. הנטייה הזו, להפוך מנהיג דגול מאדריכל של הצלחה לאשם בלעדי בגלל אילוצי השעה, אינה המצאה של העידן המודרני. מדובר בתופעה חברתית עתיקה שליוותה את עמנו עוד מימי המדבר, ומגיעה לשיאה הדרמטי בפרשת השבוע – פרשת חוקת.

ההיסטוריה של דור המדבר היא כרוניקה של חוסר סבלנות כרוני וכפיות טובה כלפי ההנהגה. הדפוס הזה התחיל הרבה לפני משבר המים הראשון. משה רבנו עולה להר סיני כדי להביא את הלוחות, והעם למטה אינו מסוגל להמתין שעות ספורות מעבר למתוכנן[למרות שהטעות היתה בספירה שלהם]. באין אורך רוח, הם רצים לחפש תחליף מיידי בדמות עגל הזהב: "עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ... לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ". שנות השעבוד וניסי יציאת מצרים נשכחו כלא היו ברגע אחד. הדפוס החולי הזה נמשך כאשר העם מפתח נוסטלגיה שקרית ומעוותת לימי העבדות: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם... וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים". החיים תחת שוט הנוגשים שווקו פתאום כפרק זמן פנטסטי, רק משום שההווה דרש מהם התמודדות, אמונה ואחריות.

בפרשת חוקת אנו מגיעים לנקודת הרתיחה בחטא מי מריבה. מרים נפטרת, הבאר נעלמת, וההמון פותח בגל מחאות ואיומים קשים נגד משה ואהרן. על רגע זה שואל הרב שמשון רפאל הירש (הרש"ר הירש) שאלה נוקבת: כיצד ייתכן שמנהיג בקנה מידה של משה, שספג את תלונותיהם במשך ארבעים שנה בקור רוח מופתי, נכשל דווקא כעת, פוסע אל הסלע ומכה בו במקום לדבר אליו?

התשובה של הרש"ר הירש מספקת ניתוח פסיכולוגי-ציבורי מדהים באקטואליות שלו. הוא מסביר כי הכישלון במי מריבה לא נבע מפגם אישי של משה ואהרן, אלא מהסביבה הרעילה והלוחצת שהציבור ייצר סביבם לאורך זמן. כשהציבור משדר חוסר אמון, כפיות טובה וקוצר רוח, גם המנהיגות הגדולה ביותר נשחקת. השבר בסלע לא היה כישלונו של משה; הוא היה התוצאה של עם ששחק את מנהיגיו וסחט מהם מענה מתוך לחץ.

הניתוח האקטואלי הזה של הרש"ר הירש התממש לנגד עינינו בצורה חותכת וכואבת בפרשת חוק הגיוס, באירוע ההקלטה הדרמטי מחדרו של ראש הישיבה, הגאון רבי משה הלל הירש שליט"א. אל החדר לא נכנס סתם אדם מן השורה, אלא מי שהגיע כחלק ממארב מתוכנן היטב. הוא הציג חזות כוזבת של אברך מודאג וכואב המצוי בחרדה עמוקה מאימת ה"גזירה", ובמשך דקות ארוכות לחץ, הקשה והקניט בשאלות מדוע הח"כים החרדים מתפשרים ומקדמים חוק שלכאורה "דופק" את בני הישיבות.

ראש הישיבה, מתוך אהבת ישראל עצומה ורצון אבהי להרגיע את נפשו הסוערת של מי שנראה כתלמיד מודאג, כדי להניח את דעתו של השואל, הוא השיב לו וחשף את האסטרטגיה שהייתה חייבת להישאר בחדרי חדרים: "זה הכל תרגיל", והסביר שהח"כים מנהלים תמרון טקטי הכרחי כדי להדוף את המערכת. המקליט, שכל מטרתו הייתה "לחלץ" את הציטוט הזה, מיהר להעביר את ההקלטה לערוץ 12, שם היא הפכה לכותרת ראשית שזעזעה את המדינה.

בדיוק כמו במי מריבה – הלחץ הציבורי והמניפולציה סחטו מענה, והמענה הזה הרס הכל. ה"תרגיל" נפלט החוצה, הסוד האסטרטגי נחשף ברבים, וברגע שהקלפים נחשפו – המהלך כולו נעצר, הרעיון פוצץ, והחוק נפסל. לו רק היה הרב מזהה את המארב ובוחר לשתוק, או לו הציבור מלכתחילה היה מגלה אורך רוח ומעניק גיבוי מוחלט למנהיגים שסומכים את ידיהם על הח"כים – המהלך היה מצליח והיינו יכולים להיות מזמן מאחורי הבעיה. ברגע שהלחץ אילץ תגובה, חוסר הסבלנות הציבורי ירה ברגל של עצמו.

ההיסטוריה שלנו מוכיחה שיש גם דרך אחרת, ושיש שכר עצום לאמון. התורה מציבה קונטרסט מוחלט לחטא מי מריבה, ומראה לנו מה קורה כאשר העם בוחר להעניק למנהיג שלו גיבוי מלא ואמונה עיוורת ברגעי משבר. היה זה על שפת ים סוף. המצרים רודפים מאחור, הים סוגר מלפנים, והפחד משתק. משה רבנו אומר לעם משפט אחד שמצריך תעצומות נפש ואמון בלתי נתפס: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישֻׁן". בשלב הזה, העם אינו מתנפל ואינו מחפש אשמים. הם בוחרים להקשיב למנהיג. נחשון בן עמינדב קופץ אל המים, והעם צועד אחריו אל תוך הים הגועש. התוצאה של האמון הזה נחרטה לנצח: הים נבקע, האויב הוכרע, והעם זכה לישועה העל-טבעית הגדולה בהיסטוריה. התורה קושרת ישירות בין האמון במנהיג לבין הנס, ומסכמת: "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". כשסומכים על המנהיג – מנצחים.

כשמנתחים את המציאות הציבורית והפוליטית הרחבה של ימינו, הלקח מים סוף ותובנותיו של הרש"ר הירש מסבירים במדויק גם את הטלטלה שעוברת על הנהגת הימין כולה במערכה המדינית והביטחונית. הדבר בולט בניהול המערכה מול איראן על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו. במשך שנים הוביל נתניהו אסטרטגיה דיפלומטית וביטחונית עיקשת, העלה את האיום לסדר היום העולמי, פעל לחניקת התמנון האיראני ואף ניהל תקיפות ישירות ונועזות. אולם ברגע שהמערכה נכנסת לשלב מורכב שאינו נפתר בזבנג וגמרנו, הציבור והתקשורת ממהרים לחגוג על דמו בחוסר סבלנות משווע, מבלי להבין את מגבלות הכוח.

במערכה אסטרטגית רב-זירתית, ישראל אינה יכולה לפעול לבדה – היא זקוקה לגיבוי מעצמתי. הברק הדיפלומטי שלו התבטא דווקא ביכולת לרתום את המעצמה הגדולה בעולם למלחמה הזו מול איראן, ובכך לשבור את הקרח המדיני. אין שום חוכמה בניהול מלחמה בלתי נגמרת ללא יעדים ריאליים – כפי שניתן לראות בזירה הרוסית-אוקראינית, שבה מיליארדי דולרים וחיי אדם יורדים לטמיון במלחמה ללא מוצא, רק משום שאף צד אינו מסוגל לקבל החלטה על עצירה בזמן. כאשר מנהיגות אחראית מבינה שגרירת האירוע ללא תנאים ומערכת בריתות בינלאומית מלאה מהווה הימור מסוכן, היא מבצעת עצירה טקטית. פתאום, האחריות הזו מתפרשת בטעות כחולשה.

את חכמת העצירה הזו לימד אותנו משה רבנו עצמו בפרשה. משה שולח מלאכים אל מלך אדום ומבקש לעבור בארצו בדרכי שלום: "נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ". מלך אדום מסרב בתוקף ויוצא לקראתו בכוח צבאי כבד. משה רבנו, המנהיג שהכניע את מצרים וקרע את הים, לא נגרר למלחמה מיותרת ועושה אחורה פנה: "וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו". בכך הוא מנחיל לנו שיעור עילאי במנהיגות: עוצמתו של מנהיג נמדדת גם ביכולת שלו לדעת את מגבלות הכוח, ללחוץ על ה"סטופ" ולא להיגרר להרפתקאות מסוכנות רק כדי לשכך את הדחף הציבורי.

מנגנון כפיות הטובה ושבירת האחדות פועל בצורה כואבת עוד יותר בתוך הבית פנימה – ביחס לנציגי הציבור החרדי במשבר חוק הגיוס מול מערכות ה"דיפ סטייט". כאן, הזיכרון הקצר זועק לשמים, ממש כמו הנוסטלגיה המעוותת ל"שום והבצל" ממצרים. הציבור נוטה לשכוח היכן עמד עולם התורה לפני עשרות שנים, והיכן הוא ניצב כיום בזכות הפעילות הסיזיפית של הנציגות החרדית בזירה הפרלמנטרית. תקציבי העתק, מעמדם של הלומדים ואימפריית הישיבות והכוללים של היום הם מפעל רוחני חסר תקדים בהיסטוריה היהודית, שנבנה כאן בעמל רב, הציבור שוכח את הפחד הגדול מאירן מחיזבללה מחמאס .

והנה, הגענו למבוי הסתום בסוגיית חוק הגיוס. חברי הכנסת החרדים אינם פועלים בוואקום; הם ניצבים מול מערכת משפטית ופקידותית מתוחכמת ובראשה יועצת משפטית לממשלה שסימנה לה למטרה להפיל את ממשלת הימין. חוק הגיוס אינו אירוע מהותי עבורם, אלא כלי הניגוח הפוליטי האפקטיבי ביותר.

למרבה הצער, למקהלת הניגוח הזו הצטרפו לא פעם גם קולות מתוך הציבור הדתי-לאומי. היו מי שחככו ידיים בהנאה, תפסו טרמפ על גל המחאה הציבורי, והטיפו מוסר לציבור החרדי על כך ש"הגיע הזמן לשוויון בנטל". אלא שהם שכחו כלל ברזל בפוליטיקה הישראלית: מי שמסמן את עולם התורה החרדי, לא יעצור שם. כעת, כשהגלגל מתהפך, אותה מערכת ממש שהסיתה נגד החרדים, מפנה את החצים ישירות אל הציבור הדתי-לאומי ומפרקת את ה"פריבילגיות" שלו. פתאום נפתח מסע צלב תקשורתי ומשפטי נגד מסלול ישיבות ההסדר והמכינות, ופתאום שואלים המקטרגים מדוע שבחור ישיבת הסדר ישרת שירות מקוצר, ומה שונה בחורה חילונית הנושאת בנטל מבחורה דתית שמקבלת פטור.

ההתפכחות הזו מוכיחה כי הניסיון לרצות את המערכת המשפטית על גבם של לומדי התורה החרדים היה אשליה. ברגע שססמת ה"שוויון" הופכת לכלי נשק פוליטי, היא אינה מבחינה בין גוונים – היא מכוונת למחוק כל ביטוי של זהות יהודית ומסורתית בצבא ובמדינה. ובזמן שהח"כים החרדים מתמרנים בשדה המוקשים הזה, מבינים את גודל השעה, שומרים בשיניהם על מוסדות התורה ומנסים להציל את מה שניתן – מה הם מקבלים מהרחוב שלהם? חוסר סבלנות, אפס גיבוי והטחת אשמות פופוליסטית ברשתות החברתיות, כאילו הם עצמם האויב ולא אלו שמנסים להדוף אותו.

הלקח המרכזי מפרשת חוקת ומפירושו של הרש"ר הירש הוא חד וברור: האחריות לשחיקת המנהיגות רובצת, בראש ובראשונה, על כתפי הציבור.

מנהיגות אינה מכונה אוטומטית המנפקת פתרונות קסם מיידיים; היא פונקציה של האמון, הגיבוי והענקת מרחב התמרון שהציבור מייצר עבורה. לא כל דבר אומרים בקול, ולא כל מהלך פוליטי או אסטרטגי ניתן לפרשנות ברחוב בזמן אמת. אם נמשיך להיות עם שרק אורב למעידה הקטנה ביותר כדי לצלוב את שלוחיו – עם של עגל זהב חסר סבלנות, עם של שום ובצל בעל זיכרון מעוות, ועם של מי מריבה הסוחט את מנהיגיו ומפוצץ את מהלכיו – אנחנו נשחק במו ידינו את האנשים שנלחמים עבורנו בחזית, ונשאר, בדיוק כמו במדבר, ללא רועה שיוכל להוביל אותנו אל הארץ.

השבוע, במקום לעסוק בחיפוש אשמים פופוליסטי, מוטלת עלינו החובה הציבורית לעצור, להכיר הטוב על מפעל התורה האדיר שנבנה כאן, ולהעניק למנהיגים את הגב, האמון והאורך הנדרש כדי לנצח במערכה.