ישראל ניצחה באיראן - ארה"ב נטשה רגע לפני ההכרעה

בנימין נתניהו עשה את הבלתי ייאמן. אחרי עשרות שנים שבהן הציב את תוכנית הגרעין האיראנית בראש סדר העדיפויות שלו, הוא הצליח לרתום למשימה גם את מערכת הביטחון הישראלית וגם את הממשל האמריקאי, ולהוציא לפועל את המהלך שעליו דיבר כמעט כל חייו הציבוריים.

אפשר להתווכח אם איראן הייתה צריכה לעמוד לאורך השנים מעל כל איום אחר. אפשר לחלוק על סדר העדיפויות שבנה נתניהו. אבל אי אפשר להתעלם מגודל ההישג: ההתחייבות המרכזית שלו עמדה סוף סוף למבחן, וישראל הוכיחה שהיא מסוגלת לפעול בעומק איראן בעוצמה, בתחכום ובחופש פעולה שכמעט איש לא העריך שיהיו אפשריים.

במשך שנים הזהירו בכירים במערכת הביטחון מפני תקיפה באיראן. חלקם הציגו תרחישי אימה, אחרים התריעו מפני מלחמה אזורית, אלפי הרוגים ונזק בלתי נסבל לעורף הישראלי. בשנים 2010 ו-2011 אף התנהל עימות חריף סביב האפשרות שנתניהו ואהוד ברק יורו על תקיפה.

בסופו של דבר, הפעולה יצאה לדרך, והתוצאות היו הפוכות כמעט לחלוטין מהתחזיות הקודרות. צה"ל פעל באיראן ללא נפגעים בשורותיו, מדינת ישראל ספגה נזק מוגבל, והמערכת האיראנית התקשתה לייצר תגובה שתתקרב לעוצמת המהלומה שהונחתה עליה.

זה היה ניצחון צבאי מובהק. איראן, מדינה עצומת ממדים שהתכוננה במשך עשרות שנים לעימות הזה, מצאה את עצמה חסרת אונים. ישראל פעלה בשטחה כמעט כרצונה, פגעה במטרות אסטרטגיות, ערערה מערכים שנבנו במשך שנים והמחישה פערי יכולת עצומים בין הצדדים.

כל אדם שמבקש לנתח את המערכה ביושר חייב להפריד בין התוצאה הצבאית לבין הסיום המדיני. בשדה הקרב ישראל ניצחה. לא בנקודות, אלא בנוקאאוט. הבעיה החלה כאשר הגיע הרגע להפוך את העליונות הצבאית להכרעה אסטרטגית.

כאן נכנסה ארצות הברית לתמונה, וכאן היא שוב הוכיחה עד כמה מסוכן לבסס את ביטחון ישראל על הבטחות אמריקאיות.

הפעם לא היה מדובר במהלך ישראלי חד צדדי, שהאמריקאים הוצבו בפניו כעובדה מוגמרת. ישראל וארה"ב יצאו למהלך מתואם, מתוך הבנות מוקדמות לגבי היעדים, האסטרטגיה והשלב המסיים. אלא שכאשר נדרש הממשל האמריקאי לעמוד בלחץ ולהשלים את המהלך, הוא נסוג.

איראן לא הייתה צריכה להפעיל לחץ חריג. היא לא הפכה את הקערה בשדה הקרב ולא גבתה מחיר שהכריח את וושינגטון לסגת. האמריקאים פשוט איבדו את הנחישות, מיהרו אל שולחן המשא ומתן והותירו את ישראל כשההישג הצבאי בידיה, אך ללא הסיום האסטרטגי שהובטח.

זו אינה הפעם הראשונה שבה ארצות הברית מתגלה כמשענת קנה רצוץ. היא בעלת הברית החשובה ביותר שיש לישראל, ואין כיום חלופה אמיתית לברית עמה. דווקא משום כך, אסור להתבלבל: תמיכה אמריקאית היא נכס, אך תלות אמריקאית היא סכנה.

גם מדינות המפרץ לא הוכיחו את עצמן ברגע המבחן. במשך שנים הן התריעו מפני איראן, נהנו מהמטרייה הביטחונית האמריקאית וציפו שישראל תעשה עבורן את העבודה. כאשר נפתחה האפשרות לשנות את מאזן הכוחות האזורי, הן נותרו מן הצד, זהירות, מהוססות ובעיקר עסוקות בשמירה על עצמן.

בתוך מסגרת האילוצים הזאת, נתניהו תמרן היטב. הוא הרחיב את חופש הפעולה של ישראל, מתח את החבל מול הנשיא טראמפ כמעט עד קצהו, וניסה להפיק את המרב מממשל שמדיניותו משתנה לעיתים בהתאם למצב רוחו של האיש היושב בבית הלבן.

נתניהו שילם ומשלם מחיר פוליטי כבד על האסטרטגיה הזאת. יריביו יטענו כי הוא פועל משיקולים אישיים, אך במקרה האיראני קשה להתעלם מהעקביות: במשך עשרות שנים הוא הציב את האיום הזה במרכז, גם כאשר הדבר לא היה פופולרי, גם כאשר לעגו לו וגם כאשר בכירי מערכת הביטחון התנגדו לו.

המערכה הזאת מערערת גם כמה מהמושגים האהובים על הצמרת הביטחונית הישראלית: "הטענת מצברי לגיטימציה", "רגל מדינית מסיימת" והאמונה כי הישגים צבאיים חייבים להיסגר בהסכם בינלאומי.

כוח אינו פותר הכול, אבל בלעדיו לא נפתר דבר. הסכמים אינם תחליף לעוצמה, ובמזרח התיכון הם בוודאי אינם ערובה לביטחון. האויב משתמש במשא ומתן כדי לשמר הישגים, לקנות זמן ולהיערך לסיבוב הבא. ישראל חייבת להשתמש בכוח כדי להבטיח שהסיבוב הבא יתחיל מנקודת פתיחה טובה יותר.

ועדיין, גם לכוח יש גבולות. איראן היא אויב חזק, עתיר משאבים ובעיקר עיקש. השאיפה לפגוע בישראל נטועה עמוק בתפיסת עולמו של המשטר, והוא מוכן לשלם עליה מחירים כבדים. ישראל הצליחה לגבות ממנו מחיר עצום, אך עדיין לא פיצחה את הנוסחה שתגרום לו לוותר לחלוטין על המאבק.

לכן אסור להתייחס למערכה הזאת כאל סוף פסוק. היא הייתה סבב מוצלח באופן יוצא דופן, אולי מוצלח יותר מכל מה שניתן היה לדמיין מראש, אבל היא לא ביטלה את הצורך להיערך לסבבים הבאים.

גם להסכם הפסקת האש אין לייחס משמעות מופרזת. במזרח התיכון, הסכמים מחזיקים כל עוד הצדדים מעוניינים לקיימם. מה שנכתב היום יכול להימחק מחר, ומה שנראה כהסדרה יציבה יכול להתהפך בתוך ימים.

ישראל צריכה לנצל את הזמן כדי לשקם מלאים, לשפר יכולות, להפיק לקחים ולהבהיר לאיראן שהסיבוב הבא יהיה כואב לא פחות. הניצחון הצבאי כבר הושג. כעת צריך להבטיח שהוא יהפוך לנקודת מוצא, ולא לזיכרון חד פעמי.