מריצים את בנט, גומרים את לפיד, מחכים לאיזנקוט

הפובליציסט והעיתונאי אמנון לורד (ישראל היום), מהכותבים הבולטים במחנה הימין הישראלי, טוען כי מאחורי גל הסקרים והעיסוק המחודש בנפתלי בנט מסתתרת תוכנית רחבה יותר. לורד, שמרבה לעסוק ביחסי תקשורת, מערכת הביטחון ופוליטיקה, אינו רואה בבנט רק מועמד שמוצב מול ראש הממשלה בנימין נתניהו. לטענתו, בנט הוא שלב ביניים. היעד הקרוב הוא יאיר לפיד, והתחנה הסופית עשויה להיות גדי איזנקוט.

לפי הטענה הזו, התקשורת אינה מסתפקת בניסיון לאתר מחליף לנתניהו. היא מנסה לעצב מחדש את האופוזיציה עצמה. בנט מוצג כמועמד סקרים נוצץ, נקי יחסית משחיקה מפלגתית, ומי שיכול לכאורה לפנות גם לימין הרך וגם למרכז. אלא שבפועל, טוען לורד, עצם ההרצה שלו פוגעת קודם כול בלפיד, האיש שעדיין מחזיק בסיעה של 24 חברי כנסת, גם בלי דרגות על הכתפיים ובלי מעטפת ביטחונית.

זו נקודה משמעותית. לפיד, בניגוד לחלק מהמועמדים שהוצנחו בעבר אל מרכז הזירה, אינו מוצר תיאורטי. הוא כבר עמד במבחני בחירות, ניהל מפלגה לאורך שנים, הגיע לראשות הממשלה והוכיח יכולת שרידות פוליטית. ובכל זאת, דווקא הוא מוצג שוב ושוב כבעיה שצריך לעקוף, ולא כמי שעומד בפועל בראש הגוש המתנגד לנתניהו.

כאן נכנס לתמונה איזנקוט. הרמטכ"ל לשעבר ממוקם בדיוק במשבצת שהתקשורת הישראלית אוהבת במיוחד: בכיר ביטחוני, ממלכתי, שקט, עטוף בהילה של אחריות וניסיון. לפניו עברו שם בני גנץ, גבי אשכנזי, יצחק הרצוג ולפיד עצמו. כל אחד מהם זכה בשלב מסוים לרוח גבית תקשורתית, הוצג כאלטרנטיבה אפשרית, ואז נבחן בשוק הפוליטי האכזרי.

לתמונה הזו מצטרף תא"ל רונן מנליס, ששימש דובר צה"ל בתקופת כהונתו של איזנקוט כרמטכ"ל, וכיום מלווה אותו כיועץ וכמנהל קמפיין. אין הכרח לקבוע שיש בכך טעם לפגם, אך החיבור הזה מחדד את התחושה שמדובר באותו מעגל מוכר: צמרת ביטחונית לשעבר, תקשורת אוהדת, אולפנים, פרשנות, סקרים, ואז כניסה רכה אל הפוליטיקה.

בשנים האחרונות מנליס עצמו עבר מסלול מעניין: מתפקיד דובר צה"ל אל עמדת פרשן צבאי בערוץ כאן 11 של התאגיד, ומשם אל ליווי פוליטי של מי שהיה מפקדו בצמרת הצבאית. המעבר הזה אינו חריג לחלוטין בישראל, אבל הוא מסמל היטב את הטשטוש בין מערכת הביטחון, עולם התקשורת והזירה הפוליטית.

לורד מזהה כאן דפוס רחב יותר. בכל פעם שנראה כי האופוזיציה מתייצבת סביב דמות קיימת, מופיע מועמד חדש שמקבל נפח תקשורתי חריג. פעם זה גנץ, פעם בנט, פעם איזנקוט. המועמד החדש מוצג כתקווה הגדולה, כמי שיכול לחבר את המחנה, להרגיע את המרכז, ולהחליף את נתניהו בלי לעורר התנגדות חריפה מדי.

אלא שהמחיר הפוליטי של המהלך הזה נופל על מי שכבר נמצא בזירה. במקרה הנוכחי, לפי לורד, זהו לפיד. בנט אינו רק מתחרה בנתניהו על קולות הימין הרך. הוא גם שואב חמצן מלפיד, מחליש את מעמדו כראש האופוזיציה בפועל, ומכין את הקרקע לאפשרות שמועמד ביטחוני נוסף, איזנקוט, יוצג בהמשך כפתרון האמיתי.

במילים אחרות, זו אינה רק שאלה של סקרים. זו שאלה של מי מייצר את תחושת המומנטום בפוליטיקה הישראלית. האם הציבור באמת מחפש בכל פעם מנהיג חדש, או שחלקים בתקשורת בוחנים מועמדים כמו מותגים, מריצים אותם, שורפים את הקודמים, ומעבירים את הזרקור הלאה.

לורד מציב כאן טענה חריפה, ואולי גם פרובוקטיבית: בנט הוא לא בהכרח הסיפור, אלא הכלי. לפיד הוא לא רק שותף פוטנציאלי באופוזיציה, אלא מכשול בדרך. ואיזנקוט, גם אם טרם הוכתר רשמית, כבר מסומן בעיני חלק מהמערכת כמועמד הבא שראוי להכין עבורו את המסלול.