"הכה בביבי והצל את החרדים": הקמפיין החדש של הנציגים החרדים

ליוויתי מקרוב, כעיתונאי, את סאגת חוק הגיוס בחודשים האחרונים. דווקא עכשיו, כשהפוליטיקאים החרדים מסמנים את ראש הממשלה בנימין נתניהו כאשם הבלעדי, כדאי לעצור רגע ולהציב את העובדות.

נתניהו רצה חוק גיוס. נקודה.

הוא זה שהדיח את יולי אדלשטיין מראשות ועדת החוץ והביטחון, ומינה במקומו את איש אמונו בועז ביסמוט, כדי לייצר ציר עבודה חדש מול המפלגות החרדיות. ביסמוט ולשכתו הפכו מהר מאוד לכתובת קרובה עבור הנציגים החרדים, וביחד עם מזכיר הממשלה יוסי פוקס, שליחו של נתניהו לסוגיה, ניהלו במשך חודשים שיחות, תיאומים וגיבושים מאחורי הקלעים.

בניגוד לקמפיין שמנסים לייצר כעת, נתניהו לא ניסה להתחמק מהעברת החוק. להפך. הוא שיווק אותו ציבורית במליאת הכנסת, פעם אחר פעם, ובצורה אגרסיבית למדי. המטרה הייתה ברורה ואמיתית: להעביר חוק גיוס.

אלא שבצד החרדי התמונה הייתה מורכבת בהרבה. לא פעם היו אלה המפלגות החרדיות שלא סיפקו תשובות ברורות, משכו זמן, והתלבטו עד הרגע האחרון. וזה עוד לפני שמדברים על גורמים חרדיים שפעלו לסכל את החוק באמצעות הדלפות והקלטות של גדולי הרבנים, שנועדו להוכיח לציבור הכללי שהחוק לא באמת יוביל לגיוס חרדים.

בפועל, החוק נקבר בימים שקדמו למבצע "שאגת ארי", בתוך ויכוח חרדי פנימי ממושך: האם ללכת על חוק שיעבור "על הראש" של הייעוץ המשפטי, ולהסתכן בפסילה בבג"ץ, או להסכים לנוסח אחר, מחמיר יותר, אפילו מהמתווה שהציע בעבר יולי אדלשטיין, כדי שיעבור את מבחן בג"ץ.

בשורה התחתונה, לכישלון הדרמטי בהעברת החוק, ולפירוק גוש הימין בעת הזו, יש אבות רבים. קל מאוד להשתמש עכשיו בשיטת "הכה בנתניהו והצל את החרדים", אבל המציאות פחות נוחה: גם הצד החרדי משך זמן, עיכב הכרעות, ולא קיבל החלטות בזמן אמת.

הכישלון הוא משותף. לפני שהנציגים החרדים מפילים את כל כישלונם על ראש הממשלה, כדאי שגם הם יבצעו בדק בית עמוק.