שרד 3 סלקציות ואת צעדת המוות: סיפורו של אביגדור נוימן

שורד השואה אביגדור נוימן, סיפר היום (שלישי) בתוכנית בכאן רשת ב' כיצד שרד את בירקנאו כילד, כיצד שרד את הסלקציה של מנגלה שלוש פעמים, איך הרגיש כשעלה לארץ וכיצד הוא משתמש בסיפור שלו כדי לסייע לניצולי הנובה.

נוימן גם מכבב בפרויקט, אותו יזמו חני קפילוביץ' ומרים כהן, ובמסגרתו מובא סיפורו באמצעות משקפי מציאות מדומה: "אנחנו רוצים שהעדות הזאת תיצרב, ושכל אחד מכל מקום יוכל לשים את המשקפיים ולעמוד מול אביגדור", הסבירה קפילוביץ'. "הם ישמעו את הסיפור של אביגדור מהעיירה שבה הוא נולד, דרך מסע ההישרדות האמיץ והנפלא הזה בתוך הגיהינום שהוא נזרק אליו בתור ילד בן 12 וחצי. הם יוכלו לשמוע את הסיפור. הכול צולם במקומות שבהם זה קרה".

במהלך צילום הפרויקט אביגדור התעקש על המקומות המדויקים בהם התרחשו הזוועות: "התעקשתי בעיקר על ה'רמפה', זה המקום שהגענו מהגטו לבירקנאו. שם ראיתי בפעם אחרונה את אמא. שם איבדתי את ההורים ועברתי את המיון הראשון של מנגלה".

נוימן נולד בעיירה סאליש בצ'כוסלובקיה וגדל בבית של חסידי סאטמר, במשפחה של שישה ילדים. הוא נזכר במסע הרכבת למחנה: "זה היה משהו נורא. פתחו את הדלתות, צעקות, פתאום רואים כלבים אימתניים כאלו. נתנו הוראה: 'נשים וילדים בצד אחד, גברים בצד השני'. הנשים והילדים הלכו כעבור מספר שעות לתאי הגזים".

למרות שהיה רק בן 12, אביגדור ניצל: "עובד שהיה ותיק שם וידע בדיוק מה קורה קיווה שהוא יוכל להציל אותי. הוא זרק אותי בכוח לצד של הגברים". הדבר הבא שהגיע היה המפגש עם מנגלה, אותו הוא זוכר היטב: "אני רואה את העמידה השחצנית שלו, עם האצבע ככה, יד בתוך המעיל, אצבע ימינה ושמאלה. ימינה זה לחיים, שמאלה זה למוות". אביגדור שרד עוד שלוש סלקציות. באחת הפעמים, הגיע לתא הגזים אך ללא סיבה ברורה, מנגלה נכנס והוציא ממנו שמונה נערים, בהם נוימן.

"או שהשואה יצאה ממני, או שאני יצאתי מהשואה, או שהיא לא יצאה ממני. אבל החיים מובילים אותך. מקימים משפחה, יש דאגות, פרנסה, מלחמות. השתתפתי בכל מלחמות ישראל. במלחמת יום כיפור גם נפצעתי. אבל יחד עם זה אני אומר החיים מובילים. זכיתי למשפחה נפלאה: שני ילדים, שבעה נכדים ויותר מ-45 נינים ושני חימשים".

נוימן שרד גם את צעדת המוות: "השלג הגיע עד הברכיים, הטמפרטורה הייתה מינוס 25 מעלות. כולם ראו איזה ביגוד ואיזה נעליים היו לנו, נעלי עץ בלי גרביים. אמרו שמי שייצא מהשורה או לא יעמוד בקצב - יירו בו. וככה התחלנו ללכת שלושה ימים ולילות והם ירו בלי סוף כי לאנשים לא היה כוח, וגם אוכל לא היה. אכלנו הרבה שלג בדרך. ובלילות אנשים קפאו למוות". לבסוף, הגיעו למחנה מאוטהאוזן באוסטריה.

משם נלקחו למחנה גונסקירכן, ואביגדור הגיע לאפיסת כוחות: "השלמתי עם זה שיירו בי, אבל זו הייתה השגחה פרטית. קיבלתי מרץ כוח, קמתי ורצתי. אני לא יודע איך. אני רק אומר תמיד שהגרמני הזה מחפש אותי עד עכשיו". אביגדור עלה לארץ ב-1947 והתגייס לצבא: "עוד לא הייתי חייב גיוס אבל התגייסתי בגיל 17 וחצי. כשלבשתי פעם ראשונה מדי צה"ל - מי יכול להידמות לי? מי יכול להשתוות לי? אי אפשר לתאר את זה. נתנו לי רובה - עד אז כל מה שהכרתי מרובה היה הלוע שלו. קשה להסביר את זה".

"אני משתתף גם בפרויקט לעודד שורדי נובה ואני רואה פירות". על 7 באוקטובר, אביגדור אומר: "הם עשו בנו מעשה שואה, אבל לא היינו בשואה. הצבא התייצב כעבור יום-יומיים, עברנו מלחמה. יש אסונות, יש פצועים, חללים ושכול, אבל אנחנו מדינה. אנחנו שומרים, אנחנו לא נלחמים בשביל עצמאות - אנחנו נלחמים לשמור על העצמאות".