"דווקא כיום" | הגר"ד לייבל קורא לציבור החרדי לציין את יום השואה

במאמר מיוחד שפורסם בעלון "אחוותא" מבית "אחוות תורה", קרא הגר״ד לייבל לציבור החרדי להשתתף ביום השואה: "יום הזיכרון לשואה והגבורה נקשר בעבר לאתוס של גבורה ומרד. עם השנים הוא הפך ליום של אבל פשוט - שינוי המזמין אותנו לבחינה מחודשת של אופן ההשתתפות שלנו בכאב".

את דבריו פתח בהתייחסות למורכבות היחסים סביב היום הזה: "יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא אחד מהנושאים המורכבים ביחסים שלנו עם הציבור הכללי, שחש לעיתים כי הציבור החרדי מתנכר לזכר ששת המיליונים - ומתקשה להבין מדוע".

עוד הוסיף כי המישור הראשון הוא ההלכתי: "יש קושי ברור לקבוע ימי אבל בחודש ניסן, שבו אסורים הספד ותענית. זו הסיבה שהרבנות הראשית לישראל סירבה עוד לפני קום המדינה להצעת התאריך של כ״ז בניסן, וקבעה תמורתו את 'יום הקדיש הכללי' בעשרה בטבת".

לדבריו, קיים גם רובד נוסף של קושי מובנה בציבור החרדי: "מדובר בציבור המשתמש באסטרטגיות של שמרנות והתבדלות כדי להתמודד עם החילון ועם אימוץ אירועים וסמלים שמקבעת המדינה. קביעת ימים ומועדים מיוחדים היא סמכות הנתונה לחכמי התורה - והם סברו כי בימינו אין לכך מקום".

הטור המלאצילום: באדיבות המצלם

בהמשך המאמר מציע הגר״ד לייבל בחינה מחודשת של הגישה: "ואולי יש מקום לחשוב מחדש על הדברים. בסופו של דבר, בחלוף השנים התחולל שינוי באופן שבו נתפסת השואה, גם בקרב הממסד הציוני. הציבור הרחב נטש את הכוונה המקורית של המייסדים, ועתה יום זה נתפס כיום ציבורי של כאב והתייחדות עם זכרם של ששת המיליונים, כאשר תפיסת הגבורה הפיזית פינתה במידה רבה את מקומה".

לדבריו, שינוי זה מחייב חשיבה מחודשת גם בציבור החרדי: "תמורה זו, יחד עם מחיר הניכור, דורשים מאיתנו לחשוב בשנית. לא יהיה זה חכם להחזיק בנוהגים ישנים רק משום שכך נהגנו בעבר, בלי להתבונן במציאות המשתנה. אין ספק כי יש יסודות של ממש להתנגדות, אבל ייתכן שהיום, לאחר שביססנו בצורה מוצקה את זהותנו הנבדלת, כבר אין זה ראוי שחלק גדול מעם ישראל עסוק באבל ובזיכרון מיליוני היהודים שנשחטו על קידוש ה', בעוד אנו נראים כלפי חוץ כמי שהדבר אינו נוגע לנו".

לסיום מציע דרך מעשית להשתתפות מבלי לפגוע בעקרונות: "עם רצון טוב נוכל למצוא דרכים לבטא השתתפות מבלי לפגוע - לא בהלכה, שאינה ניתנת לשינוי, וגם לא בהתבדלות. בין אם תהיה ההשתתפות בדמות אמירת פרקי תהילים ובין אם בדרכים אחרות - העיקר שהיא תבטא שותפות עם אחינו לבית, שיבינו כי אנו איבר אחד מאיבריהם ואיננו מנוכרים לכאב, שהוא גם שלנו לכל דבר ועניין".