האיש שמוכרים כ"מתון" הוא לב המשטר: קאליבאף נחשף

בכל פעם שהמערכת האיראנית נכנסת לטלטלה, במערב מתחיל כמעט מיד אותו חיפוש מוכר, מי האיש בטהרן שאפשר יהיה להציג כ"פרקטי", "מעשי", "כזה שאפשר לעבוד איתו". אחרי חיסולו של עלי לאריג'אני, נראה שהמבט מופנה כעת לעבר מוחמד באקר קאליבאף, מהדמויות הבכירות ביותר ששרדו בלב הרפובליקה האיסלאמית.

זה אינו שם שצץ במקרה. קאליבאף הוא היום אחת הדמויות הבולטות ביותר שנותרו במערכת, אדם עם שורשים עמוקים במשמרות המהפכה, ועם שאיפה ארוכת שנים לעמוד בראש המדינה. במציאות שבה שוב נשמעות הערכות על מגעים אפשריים, על ערוצים דיפלומטיים ועל השאלה מי ייצג את המשטר אם יידרש לדבר עם וושינגטון, שמו עולה שוב ושוב.

אלא שהניסיון לתאר את קאליבאף כאיש "מתון" או "פרגמטי" מחמיץ את העיקר. קאליבאף אינו דמות שנקלעה למערכת האידיאולוגית של איראן, אלא אחד התוצרים המובהקים ביותר שלה. הוא צמח מתוך מוקדי הכוח של המשטר, התקדם דרך משמרות המהפכה, המשטרה, עיריית טהרן והפרלמנט, ובמשך שנים ביסס את עצמו כאיש של הסדר הקיים, לא כמי שמבקש לשנות אותו.

בדיוק כאן נכנסת התופעה המעניינת באמת, התדמית הכפולה. בתוך המערכת, קאליבאף נחשב לדמות נוקשה, קיצונית ונאמנה. כלפי חוץ, ובמיוחד מול זרים, דיפלומטים ואנשי מדיניות, הוא ניסה במשך שנים להצטייר אחרת, מודרני יותר, מדוד יותר, נגיש יותר. לא כאיש אופוזיציה חלילה, אלא כמי שיכול גם לשמר את המשטר וגם להפוך אותו ל"קריא" יותר לעיניים מערביות.

לפי מקורות ששוחחו עם איראן אינטרנשיונל, זו לא הייתה התרשמות מקרית של צופים מן הצד, אלא מהלך שיווקי של ממש. באמצע 2024 דווח כי אנשים שהציגו את עצמם כיועציו של קאליבאף פנו לדיפלומטים אירופאים ואמריקנים והעבירו מסר ברור, איראן תזדקק לאיש חזק אחרי חמינאי, והאיש הזה צריך להיות קאליבאף. לפי אותם דיווחים, הוא הוצג כמי שמחזיק גם בסמכות וגם בקשרים שיאפשרו לו לרסן מאבקים פנימיים, לייצב את השלטון, לשפר את יחסי החוץ ואפילו "לטהר" את המשטר מגורמים רדיקליים.

גם לפי מקור אחר שצוטט, קאליבאף הציג את עצמו בפגישה עם פוליטיקאים אירופים כדמות שהמערב יוכל לעשות איתה עסקים ביום שאחרי חמינאי. שוב, לא כמתנגד למשטר, אלא כגרסה מלוטשת יותר שלו, אדם חזק מספיק כדי לשלוט מבפנים, ושקול מספיק כדי לדבר עם החוץ.

יו"ר הפרלמנט האיראני מוחמד באגר קאליבאף עם חמינאיצילום: Iran International

אבל מתחת לאריזה הזאת נמצא רקורד אחר לגמרי. עבור איראנים רבים, קאליבאף מזוהה לא עם רפורמה ולא עם מתינות, אלא עם דיכוי. שמו כרוך בדיכוי סטודנטים, במנגנוני כפייה, ובאותם מוסדות כוח ששמרו על המשטר באמצעות פחד, אלימות ומשמעת.

גם סוגיית השחיתות אינה הערת שוליים. שנותיו כראש עיריית טהרן נקשרו לפרשות שחיתות בולטות, וההאשמות הללו לא נשארו בשולי הקריירה שלו, אלא הפכו לחלק בלתי נפרד מהדמות הציבורית שלו.

לכך נוספה גם תחושת הצביעות. בזמן שהמשטר האיראני מטיף שוב ושוב להקרבה, עמידה מול המערב וצניעות מהפכנית, בני משפחתו של קאליבאף נקשרו לרכישות יוקרה בטורקיה, ובהמשך גם למבוכה סביב ניסיון של בנו להשיג תושבות קבע בקנדה. עבור ציבור איראני רחב, הפער הזה אינו פרט רכילותי, אלא הוכחה נוספת לאופי האליטה השלטת.

מעניין לא פחות הוא שגם בתוך המשטר עצמו לא תמיד הביטו עליו בנחת. לפי מקורות ששוחחו עם איראן אינטרנשיונל, העובדה שלא נכלל בסנקציות אמריקניות בשעה שבכירים אחרים כן סומנו, עוררה חשדנות בקרב חלקים ממנגנון המודיעין. ההסבר שניתן לכך היה טכני ומשפטי, אך בתוך איראן עצמה היו מי שתהו מדוע אדם במעמדו נהנה ממעמד חיצוני חריג יחסית. גם העובדה שיכול היה לנוע למערב, ואף לפי הנטען להטיס בעצמו מטוסים כדי לשמר את רישיון הטיס שלו, תרמה לתחושת החריגות הזאת.

וזו אולי הנקודה החשובה ביותר. השאלה האם קאליבאף באמת יהיה חלק ממגעים עתידיים, או האם המערב באמת ינסה לבנות עליו, היא כמעט שאלה משנית. עצם העובדה ששמו עולה מיד בהקשר הזה מלמדת עד כמה עמוק השתרש הניסיון למתג אותו כדמות "שימושית".

אלא שבמקרה שלו, המיתוג הזה מטעה. קאליבאף אינו פתרון פוסט ח'אמנאי. הוא אינו אלטרנטיבה לשיטה. הוא חלק מובהק ממנה, איש מנגנון שניסה במשך שנים להיראות קצת פחות אידיאולוגי, קצת יותר מודרני, וקצת יותר נוח לעיכול מבחוץ.

לכן, לפני שבמערב שוב ימהרו לחפש בטהרן "מבוגר אחראי" חדש, כדאי לזכור את הדבר הפשוט ביותר, קאליבאף אינו האיש שמרכך את המשטר. הוא אחד האנשים שסייעו לבנות, לייצב ולשמר אותו.