הרגע שבו מחנך מפסיק להיות דמות מגוננת והופך ליריב

הורים יקרים,
ראש ישיבה צעיר פנה לאחרונה בזעזוע. במסגרת פעילות חינוכית שביצע, התבקשו התלמידים לכתוב באנונימיות משהו על אחד מאנשי הצוות. באחד הפתקים הופיעו ביטויים קשים מאוד, מנוסחים אמנם בכבוד, כלפי איש צוות משמעותי בישיבה.

השאלה שעלתה הייתה כואבת: כיצד ייתכן שתלמיד כותב כך על רבו?

בדיקה קטנה העלתה תופעה מוכרת: כאשר תלמיד נפגע בעוצמה כזו מאיש חינוך, בדרך כלל מדובר באחד משני מצבים - חשד או ענישה על דבר שלא נעשה, או שימוש בציניות כלפיו, לעיתים מול חבריו. במקרה זה, התברר שאכן מדובר היה בציניות.

מדוע ציניות הרסנית כל כך? ציניות איננה הערה חדה או הומור תמים. מדובר בכלי פוגעני שמערער את תחושת הביטחון הבסיסית של ילד בקשר שלו עם המבוגר. כאשר מחנך משתמש בציניות, ובפרט בנוכחות אחרים, המסר המועבר לילד הוא שהמבוגר אינו עוד דמות מגוננת ואחראית, אלא יריב.

הפגיעה מחריפה כאשר היא מלווה באמירות כגון "רק צחקתי" או "אסור לך להיפגע", המבטלות את תחושת הכאב וחסרות אמפתיה. תופעה זו נפוצה במיוחד במסגרות של בנים, ובעיקר בישיבות. מחנך המשתמש בציניות מאבד בהדרגה את יכולת ההשפעה שלו, ולכן יש להתרחק מציניות כמו מאש.

באחת ממסגרות העבודה בבתי כלא, ניתנת לעובדים הדרכה ברורה: אין לשפוט איש על מעשיו. ראשית, משום שכבר נשפט, ובעיקר משום שאין זה תפקידם. עיקרון זה נכון שבעתיים גם בחינוך.

במקום לעסוק בהאשמות ובבירור העבר, ראוי להתמקד בבניית עתיד. עיסוק מתמיד ב"מי אשם" יוצר השפלה, עימותים ומגננה, ואינו מקדם תהליך חינוכי.

כאשר ילד טועה, ניתן לבחור באחת משתי דרכים.
דרך אחת היא שיפוטית: חקירה, בירור, הצגת ראיות והפרכת טענות. זו דרך המזכירה בית משפט, והיא מפעילה מנגנוני הגנה, שקרים ועימותים.

הדרך השנייה היא חינוכית: הסתכלות קדימה. מה ניתן לעשות אחרת, כיצד מונעים הישנות, ואיך מתקדמים מכאן. זו דרך שמייצרת שיתוף פעולה, למידה וצמיחה.

ככל שהשיח פחות שיפוטי ויותר עתידי, כך גוברת היכולת של הילד לקחת אחריות. לכל ילד יש יצר הרע, וגם למבוגרים. אין תועלת בלנבור בו ולהוכיח. המטרה היא לסייע בהתמודדות, לא להאשים.

מה כן לעשות? יש להימנע משאלות כמו "למה עשית את זה", שהן שיפוטיות ומכניסות את הילד למגננה. במקום זאת, עדיף לשאול: "מה לדעתך צריך לקרות עכשיו?". יש להימנע מחקירות מיותרות. קבלת הדברים כפי שנאמרו מונעת עימותים ומונעת לימוד של דפוסי התחמקות. ובעיקר - להסתכל קדימה: "זה קרה. איך נוודא שלא יקרה שוב?", "מה נדרש כדי להצליח בפעם הבאה?".

חשוב לזכור: יצר הרע הוא חלק בלתי נפרד מהאדם. תפקיד החינוך אינו להשפיל או להוכיח, אלא ללוות, לחזק ולכוון. ולכן, בלי ציניות, בלי סרקזם, בלי חקירות על העבר. כבוד תמיד. במיוחד כאשר הילד טעה.
אם רוצים לחנך באמת, יש להפסיק לשפוט ולהתחיל להוביל קדימה. רק קדימה.
בהצלחה!
שניאור

להורדת עלון אחוותא המלא>>>