אמא של שני לוק הי"ד: "אשא איתי לנצח את התמונה של בתי בטנדר עם מחבלים"

בתה בת ה-22 של ריקרדה לוק, שני לוק, גרמניה-ישראלית, נרצחה באכזריות על ידי טרוריסטים פלסטינים במהלך מתקפת חמאס בנובה ב-7 באוקטובר 2023. גופתה נמצאה רק חודשים לאחר מכן.

תמונת גופתה שוכבת בטנדר על ידי טרוריסטים של חמאס הופצה ברחבי העולם והפכה לאחד הסמלים הגלויים הראשונים של האלימות והאכזריות חסרת התקדים של אותו יום. שבועות לאחר מכן, אישרו הרשויות בישראל את מותה של שני לוק ב-7 באוקטובר לאחר בדיקת DNA. מאז, אמה, ריקרדה לוק, נלחמה ללא לאות כדי לשמר את זכרה של בתה ולהבטיח שפשעי חמאס לא יישכחו.

בראיון לעיתון היהודי הגרמני Judische Allgemeine ריקרדה מגוללת את מה שעובר עליה מאותו יום מר ונמהר שבתה שני נרצחה ונחטפה ולבסוף חולצה על ידי צה"ל לקבורה בישראל.

גב' לוק, יותר משנתיים חלפו מאז ה-7 באוקטובר 2023. האם תוכלי לתאר כיצד השתנו חיי היומיום שלך מאז אותו יום?

לפעמים אני מרגישה כאילו שני עדיין בחו"ל ותדפוק בדלת מתישהו. אבל כמובן, אני יודעת שזה לא יקרה. הזמן מקל על זה קצת יותר, אבל אנחנו חוזרים ל-7 באוקטובר, ואני תמיד מזועזעת מחדש ששני כבר לא איתי.

מהן המחשבות הראשונות שלך כשאת חושבת על התאריך הזה? האם יש תמונות או רגעים ספציפיים שנחרטים בזיכרונך בל יימחה?

התמונות מה-7 באוקטובר שאשא איתי לנצח הן אלו של הסרטון המחריד של שני שוכבת בחלק האחורי של טנדר, מעוותת, עם מחבלי חמאס ורוביהם. איך היא נלקחת לעזה ואנשים יורקים על ראשה. התמונות האלה כנראה לעולם לא יעזבו אותי. אני גם זוכרת שבני קיבל את הסרטון הזה והתמוטט בהלם.

כיצד חווית את היחס לקורבנות ה-7 באוקטובר בגרמניה? האם את מרגישה ששני ננטשה על ידי הציבור הגרמני?

למרבה הצער, אני רואה שוב ושוב בחדשות בגרמניה שה-7 באוקטובר הולך ודועך ברקע, ואנשים כבר שכחו איך הכל התחיל. המוקד עבר לעזה, לישראל ולמלחמה זמן קצר לאחר מכן. המאמצים לשכנע את חמאס לשחרר את החטופים ולסיים את המלחמה הפכו לפחות מאמץ. הלחץ והנטל היו מוטלים אך ורק על ישראל, ואני פשוט לא יכולה להבין זאת. זה לא ייאמן שטבח כה גדול כמו זה שהתרחש ב-7 באוקטובר פשוט יישכח.

באילו הבדלים את מבחינה באופן שבו מטופלים קורבנות בישראל ובגרמניה? מה הפתיע אותך לטובה, ומה אכזב אותך?

בספטמבר 2025, אירע פיגוע באוטובוס בירושלים (צומת רמות). שישה בני אדם נרצחו ולפחות 20 נפצעו קשה. מחבלים ירו באכזריות באנשים. התגובות שראיתי מגרמניה היו תמיד: "ישראל הרגה הרבה יותר אנשים, אז זה בסדר". את קורבנות המלחמה משווים לאזרחים שהיו בדרכם לעבודה ונורו באכזריות באוטובוס. אני מוצאת את זה בלתי נתפס לחלוטין.

כאמא, מה את מאחלת לחברה הגרמנית בקשר למותה של שני?

אני עדיין לא מצליחה להבין שארגון הטרור חמאס החזיק אזרחים גרמנים כבני ערובה במשך שנים ושזה כמעט ולא דובר על כך בגרמניה. כנראה, לאף אחד לא היה אכפת שיש גם בני ערובה גרמנים בעזה; נראה שאף אחד לא שם לב. זה לגמרי לא מובן לי מדוע לא הופעל לחץ נוסף מצד גרמניה על חמאס לשחרר את בני הערובה. זה היה מוביל מיד להפסקת אש ולסיום המלחמה.

איך את רואה את העתיד? האם יש תקווה שמשהו טוב יכול לצמוח מהכאב הזה?
עדיין יש לי תקווה שמשהו טוב בסופו של דבר יצמח מהזוועות שאירעו ב-7 באוקטובר. אני חושבת על הקורבנות הרבים, החיילים שנהרגו וגם על הפלסטינים. אני מקווה שהפסקת האש תחזיק מעמד ושחיים טובים יותר יוכלו לצמוח לכל הצדדים.

מה היית רוצה שהעולם ידע על שני, מעבר לכותרות? איזה מין אדם היא הייתה?

שני הייתה אופטימית מאוד. היא שמרה על אמונתה באנושות ותמיד אמרה שאין אנשים רעים, רק אנשים שסובלים. היא תמיד בטחה בטוב. לשני היו קשרים וחברים רבים בכל רחבי העולם, מוצא ודת היו לחלוטין לא רלוונטיים עבורה. אני מאמינה שאנחנו צריכים להמשיך בכיוון הזה, להיות סובלניים יותר, לשפוט אחרים פחות, ולראות את הטוב באנשים - פשוט לשמר את החיובי.

אם היית יכולה לתת עצה אחת לדור הצעיר, בישראל, בגרמניה ובעולם, מה היא הייתה?

לדור הצעיר, אני יכולה רק לומר: אל תלכו בעיוורון אחר כל מגמה או תנועה, כמו הפגנות לכאורה פרו-פלסטיניות. חשבו בעצמכם, גיבשו דעות משלכם. התעדכנו היטב מראש לגבי הסיבה שאתם יוצאים לרחובות בעד או נגד. הטילו ספק במניעים, למדו על שני הצדדים, אירועים היסטוריים - פשוט כל מה שאתם יכולים לגלות, ולא מהרשתות החברתיות, שם מופצות לעתים קרובות חדשות מזויפות. שמרו על סובלנות כלפי כל הצדדים והיזהרו מהפצת שנאה.