"ת"ת שאינו מוליד אחריות ומעורבות חברתית מחטיא את ייעודו"

הורים יקרים, לפני כמה שנים ביקרתי במוסד תיכוני לבנים. מוסד טוב, ברמה גבוהה. בשיחה עם המנהל שאלתי על קיומה של תוכנית למעורבות חברתית. ״כן, כן״, הוא אמר, ״התלמידים נדרשים להתנדב. זה חלק מהתוכנית״. אך כשהעמקתי, התברר שמדובר בהתנדבות סמלית בלבד: שעה כאן, שעה שם. בלי מחויבות, בלי משמעות. דרישה שמסמנים עליה V וממשיכים הלאה.

באותו יום ביקרתי גם בסמינר לבנות. המנהלת, אישה מבוגרת וקרובה לגיל פרישה, תיארה בגאווה עשייה חברתית רחבה ומשמעותית: בנות שמגיעות לקשישים, לילדים מיוחדים, למשפחות במצוקה, מדריכות נוער. התנדבות אמיתית, מחויבת, עם לב.

ברגע כזה אי אפשר שלא לשאול: האם לא היינו רוצים שגם הבנים, שאותם אנו מבקשים לחנך למידות טובות, יזכו ל״רגל״ השלישית שעליה העולם עומד, גמילות חסדים? המנהלת חייכה חיוך ״סבתאי״ ואמרה: "מה פתאום. תלמוד תורה כנגד כולם״.
זה היה רגע עצוב.

מה באמת אומרת המשנה במסכת פאה? ״אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא... ותלמוד תורה כנגד כולם״. הרמב״ם מסביר מדוע תלמוד תורה גדול כל כך: ״שהתלמוד מביא לידי מעשה״. קראו שוב: מביא לידי מעשה.

חז״ל דנו האם תלמוד גדול ממעשה או להפך. רבים מהמפרשים, ובראשם רש״י והמאירי, מבהירים שתלמוד התורה מייפה את המעשה ומשלימו, והמצווה מהודרת יותר כשהיא יוצאת מתוך ידיעה והבנה. כלומר, תלמוד תורה גדול משום שהוא מוביל למעשים טובים, לא משום שהוא מחליף אותם.
תלמוד שאינו מביא לידי מעשה, איננו גדול. ואם אנחנו חוסמים אותו מלהביא לידי מעשה, אנחנו פוגעים בעצם מהותו.

והפער בין הבנים לבנות זועק. הבנות מתנדבות ברצינות, מתוך מחויבות. הבנים, במקרה הטוב דרישה פורמלית, ובמקרה הרע כלום. למה? כי ״הם צריכים ללמוד״. 

פעם גמילות חסדים הייתה ערך חרדי מרכזי, לגברים ולנשים כאחד. היום רוב החסד נעשה דרך ארגונים מסודרים, וזה מבורך, אבל מה עם החינוך? גמילות חסדים איננה תחליף לתורה. היא חלק ממנה. אלו חיי תורה.

חינוך לגמילות חסדים איננו שעה בשבוע ״כי צריך״. זה חינוך לאחריות, למעורבות, לרגישות. לחיפוש מתמיד: מי צריך אותי, מה חסר, איפה אני יכול לעזור. לא רק בתוך המשפחה והקהילה, אלא גם כלפי עם ישראל כולו.

בחור ישיבה שמדריך ילד צעיר ממנו בתנועת נוער, לא רק עושה חסד, הוא נבנה בעצמו. זו השפעה עמוקה יותר מכל שיחת מוסר. ויש בשביל זה זמן. הרבה זמן. כל מי שמכיר את המציאות יודע זאת. אם יש זמן לבילויים, יש זמן גם לחסד.

אז מה צריך לקרות? להפסיק להשתמש ב״תלמוד תורה כנגד כולם״ כתירוץ. לחנך את הבנים כמו את הבנות להתנדבות אמיתית, למחויבות, לאחריות חברתית. להוקיר את אנשי החסד, לחנך להערצה כלפי העשייה שלהם, ובעיקר - לשמש דוגמה אישית.

גמילות חסדים, עזרה ואחריות הם ערכים יהודיים יסודיים. תלמוד תורה גדול, כן. אבל רק משום שהוא מביא לידי מעשה.

חנכו את הילדים שלכם ללמוד תורה ולהתחייב לחסד אינם סתירה, אלא השלמה. כך נראים חיי תורה אמיתיים.

בהצלחה
שניאור

הכותב הוא מרצה בחוג לחינוך חברתי-קהילתי (בלתי פורמלי) במכללת גורדון בחיפה, ומטמיע תחום חינוך בלתי פורמלי במחוז החרדי במשרד החינוך. ליצירת קשר: [email protected]

להורדת עלון אחוותא המלא>>>