טראמפ כבלוף אסטרטגי: איראן מזהה חולשה ומחריפה את העימות | פרשנות

אמריקה מהססת, איראן מזהה חולשה ומחריפה את האתגר: יש פער מסוכן בין העוצמה האמריקנית על הנייר, לבין האופן שבו היא מתורגמת בפועל מול איראן. זה לא פער טקטי, אלא פער תודעתי. מעצמת העל החזקה בעולם מחזיקה בכוח אש אדיר, בפריסה ימית ואווירית חסרת תקדים, ביכולות מודיעיניות שאין להן תחרות, ובעליונות צבאית מוחלטת. ובכל זאת, שוב ושוב, היא מהססת, מדברת, מאותתת, וממתינה.

דונלד טראמפ מצטייר בתקופה האחרונה כבלוף אסטרטגי. לא כי אין לו כלים, אלא כי הוא אינו מאמין באמת ביכולתו להפעיל אותם. החשש מתוצאות, מהסלמה, מתמונות קשות, מתגובה אזורית, משתק את קבלת ההחלטות. זהו פחד עמוק יותר משיקול מדיני, פחד ממחיר. והאויב מזהה זאת היטב.

האיראנים אינם טיפשים. הם קוראים מציאות, לא ציוצים. הם מבינים שטראמפ מדבר בשפה מערבית רכה מול משטר שיעי אלים, ציני, וחסר עכבות. משטר שיורה באזרחיו בלי למצמץ, שמקריב אזורים שלמים למען שרידות השלטון, ושאינו מתרשם מאזהרות או מסנקציות מילוליות. מול שפה כזו, שפת ההבלגה נתפסת כחולשה.

הצי האמריקני המשייט במפרץ הפרסי, עם כל הכבוד למטוסים ולנושאות, משדר היום יותר תצוגה מאשר איום. חיילי השוקולד, כך זה נראה מבחוץ, אינם נתפסים בעיני טהראן ככוח שייכנס באמת לעימות. האיראנים מזהים את הפער בין היכולת לבין הרצון, וצוחקים. לא בלב, בגלוי.

וזה האבסורד הגדול. מעצמה שמסוגלת לשתק מדינה שלמה בתוך ימים, מתנהלת כאילו היא זו שחוששת. מעצמה שמתהדרת בהרתעה, משדרת ספק. מי שמשלם את המחיר הם אזרחים, אזרחים איראנים, אזרחים באזור, ואזרחים מערביים שמגלים שהבטחות ההגנה ריקות מתוכן.

יש רגעים שבהם הענשה אינה אופציה, אלא חובה מוסרית. משטר שטווח באזרחיו, שמפעיל טרור, שמאיים בגלוי על יציבות אזורית, אינו מבין שיח דיפלומטי מתמשך. הוא מבין כוח, נקודה. טראמפ אולי יודע זאת תיאורטית, אבל בפועל הוא נסוג.

מוזר לכתוב זאת, אבל זו התחושה. ארצות הברית חוששת מאיראן יותר משהיא מודה. לא מהיכולות, אלא מהמחיר. והחשש הזה, כשהוא נחשף, מחליש לא רק את אמריקה, אלא את כל מי שתלוי בה כעוגן אסטרטגי.

נמר של נייר הוא עדיין נייר. ובמזרח התיכון, נייר נשרף מהר.