תלמיד שגלה, רבו עמו: על האחריות שלא "להעיף" תלמידים

הורים יקרים, כולנו מכירים את המימרא על תלמיד שנאלץ לגלות לעיר מקלט, רבו הולך איתו. לא מפני שזה נוח, אלא מפני שהוא נטל חריות על תלמידו, והוא חייב להמשיך ללמוד תורה.

האחריות הזו מלאה. היא לא נגמרת כשהמצב מסתבך או כשהתלמיד כושל. זה עיקרון יסוד ביהדות: רב שלקח תלמיד, אחראי עליו. ללמד, להדריך ולתמוך בו גם במקום הקשה ביותר. אבל כמה מוסדות חינוך באמת חיים לפי העיקרון הזה? כמה מנהלים ומורים מבינים שקבלת תלמיד היא התחייבות עמוקה ולא זמנית? כולנו שמענו על ילד שמתקשה התנהגותית,  חברתית או רוחנית, ולאחר התלבטות מגיעה ההחלטה: "הבן שלכם צריך לעבור למקום אחר".

לפעמים עם תירוץ, לפעמים בלי. הילד חווה הדרה. הוא מרגיש שהוא לא רצוי, שהוא "בעיה". ההורים נשארים עם ילד פגוע ותחושת כישלון, ועם חיפוש אחר מוסד חדש שאולי גם הוא יוותר עליו.

איפה האחריות? המוסד קיבל את הילד ונטל עליו אחריות. אבל ברגע שמופיע קושי, האחריות נעלמת. "זה לא בשבילנו" הופך לפתרון הקל שמאפשר למוסד להמשיך בלי להתמודד.

וזה בדיוק ההפך מ'תלמיד שגלה - רבו עמו'. הרב הולך עם תלמידו לגלות, כי הוא אחראי. וכך אמור לפעול גם מוסד חינוכי.

הנזק כאן אדיר. הילד לומד שכשקשה זורקים אותו, שהוא לא שווה מאמץ. זו פגיעה עמוקה בדימוי העצמי ובתחושת השייכות.

מעבר לכך, אם הילד מגיע למוסד חדש עם "היסטוריה" של הדחה, יש סיכוי גבוה שזה יקרה שוב. נוצר דפוס: אני לא שייך. כשקשה, מוותרים עלי. 

למה מוסדות מעיפים תלמידים? יש מקרים נדירים שבהם למוסד באמת אין כלים מתאימים, כשילד זקוק למסגרת ייעודית. אבל פעמים רבות זו לא הסיבה האמיתית. 

לעיתים הילד "מפריע", לא מתאים לתדמית, או שההורים לא עומדים בסטנדרט. המוסד חושש ממה יגידו ומעדיף להוציא אותו.

יש תופעה מטרידה עוד יותר: ילדים מודחים רק משום שיש להם יצר הרע. שאלות קשות, חשיפה לסמארטפון, התנסות או טעות, והילד הופך ל"בעיה". לא בגלל אלימות או חוסר יכולת ללמוד, אלא כי יש לו יצר הרע נורמלי של בן אדם. זה אבסורד.

מוסד שמחפש מלאכים ולא בני אדם, מוותר על תפקידו החינוכי. למה זה כל כך הרסני? הנזק אינו לוגיסטי אלא רגשי ונפשי.

הילד מפנים שהוא לא טוב מספיק, שלא משתלם להשקיע בו. הדפוס הזה חוזר שוב ושוב ומוביל לנשירה, לפגיעה נפשית, ולעיתים לעזיבה מלאה של הדרך החרדית. לא מתוך רצון, אלא משום שלימדו אותו שהוא לא רצוי כאן.

מה אנחנו יכולים לעשות כהורים? לבחור נכון מההתחלה. לא רק "מה הרמה" או "איזה ילדים לומדים", אלא האם למוסד יש מענים רחבים: צוות מיומן בהתמודדות עם קשיים, גמישות, תמיכה ומחויבות לא לזרוק אלא לחפש פתרונות והתאמות.

בכניסה למוסד חשוב לשאול: מה קורה אם הילד מתקשה? אלו כלים ותמיכות קיימים? האם הוצאו תלמידים בעבר, ובאילו נסיבות? אלו לא שאלות לא נעימות, אלא שאלות הכרחיות. עדיף מוסד שמסנן מראש בכנות, מאשר כזה שמקבל ואז משליך.

מה מוסד ראוי צריך לעשות? מוסד שחי לפי "תלמיד שגלה, רבו עמו" בודק את הקושי, בונה מענה, משתף הורים ואנשי מקצוע, ומתמיד. ורק במקרים קיצוניים ונדירים באמת, כשאין כלים, מלווה את הילד למסגרת אחרת באחריות ובזהירות.

האחריות החינוכית אינה נגמרת כשזה לא נוח. כהורים, בחרו מוסד שלא יוותר על הילד שלכם, אלא ילך איתו גם כשקשה. חינוך אמיתי מאתגר, אבל כשעובדים נכון, הסיפוק אדיר. בהצלחה! שניאור

הכותב הוא מרצה בחוג לחינוך חברתי-קהילתי (בלתי פורמלי) במכללת גורדון בחיפה, ומטמיע תחום חינוך בלתי פורמלי במחוז החרדי במשרד החינוך. ליצירת קשר: [email protected]

להורדת עלון אחוותא המלא: https://achvat-tora.link/76aWwNg