האסטרטגיה הזולה של דרעי: כש"קפלן" הופך לשכפ"ץ פוליטי | דעה

חשיפת ההקלטות על מעורבות פעילי שמאל בהפצת פשקווילים ברחוב החרדי היא אכן אירוע מטריד, אולי אפילו מקומם. אך עבור יו"ר ש"ס, אריה דרעי, ההקלטות הללו אינן "חשיפה דרמטית" - הן חבל הצלה שנזרק אליו בדיוק ברגע המתאים ביותר עבורו.

במשך שנים התרגלנו לראות בדרעי אסטרטג-על, אשף פוליטי שקורא את המפה שלושה צעדים לפני כולם. הפעם, הוא בחר בתסריט הוליוודי זול במקום בניתוח המציאות. בעוד הבית הספרדי בוער, בעוד גדולי ישראל יוצאים נגדו במילים חריפות שלא נשמעו כמותן, ובעוד הציבור שלו מרגיש נבגד סביב סוגיית הגיוס - דרעי מצא את ה"אשם" התורן: פעילי קפלן.

האם גם הביקורת הנוקבת של מרן הראשון לציון, הגר"י יוסף, היא "תוצר של קפלן"? האם הזעם האותנטי של בני התורה הוא "מכונת רעל" ממומנת? הניסיון של דרעי לצייר כל התנגדות פנימית כ"חדירה עוינת מבחוץ" הוא מהלך מביך. נוח לו מאוד להיאחז בפשקוויל של פעיל שמאל כבקרש הצלה בים סוער, כי האמת כואבת בהרבה: הטינה לא נבטה בתל אביב, היא צמחה מתוך משבר אמון חריף שאיים למוטט את הנהגתו.

פעילי המחאה אולי ניסו "לרכוב" על הגל, אבל הם לא אלו שיצרו אותו. הם אולי הדפיסו פשקוויל או שניים, אבל הם לא אלו שגרמו לדרעי להיעלם מהמרחב הציבורי למשך חודש מחשש לקריאות בוז. את הזעם ברחוב החרדי אי אפשר לקנות בדולרים של עמותות שמאל, ואת השבר באמון לא ניתן לאחות באמצעות "ספין" תקשורתי.

אריה, הגיע הזמן להפסיק לפזר מסכי עשן. הניסיון להפוך כל ביקורת עניינית ל"מזימה של השמאל" הוא זלזול באינטליגנציה של הציבור שלך. האש בוערת אצלך בבית והיא לא מונעת מפשקווילים, אלא מכאבם של מי שחשים שקולם הושתק. הגיע הזמן להתמודד עם המציאות: הביקורת היא לא מקפלן. הביקורת היא מאיתנו.