למרות התקוות במערב, המשטר באיראן לא יקרוס כ"כ מהר

הדיון הישראלי על איראן נוטה לקפוץ מהר מדי לשורת הסיום, כאילו כל הסלמה חיצונית, או כל זעזוע פנימי, הם מבוא להחלפת משטר. זה מובן. הציבור הישראלי שומע שנים על חולשות מבניות, על סדקים חברתיים, ועל כלכלה שחנוקה בסנקציות. אלא שהמשטר האיראני לא נבנה כמדינה רגילה. הוא נבנה כמערכת שמטרתה המרכזית היא למנוע הפיכה, גם במחיר שחיקה מתמשכת של החברה, הכלכלה, והעתיד.

יש כבר אלפי הרוגים בגל מחאות שנמשך בעוצמות משתנות ברחבי איראן. הנתון הזה אינו מעיד על חולשה, אלא דווקא על עומק המנגנון. משטר שמוכן לייצר היקפי דיכוי כאלה, לאורך זמן, מלמד שהוא רואה בשרידות ערך עליון, ושיש לו הכלים, והנכונות, להפעיל אותם. ובמקביל, בעת פרסום השורות הללו, המתיחות האזורית גוברת, עם הערכות בישראל ובוושינגטון שהאפשרות לתקיפה באיראן איננה עוד תרחיש תיאורטי בלבד.

כאן חשוב להתמקד בליבה. אפשר לחסל, אפשר לפגוע, אפשר ללחוץ, אבל המשטר יילחם על שרידותו, משום שהוא בנוי לכך. לא מדובר רק בנאמנות אידיאולוגית, אלא במבנה שלם שנועד לצמצם את הסיכון לקריסה מבפנים.

ראשית, ריבוי מנגנוני ביטחון. באיראן אין זרוע אחת שאחראית על הסדר. קיימים מנגנונים חופפים, משמרות המהפכה, הבסיג’, כוחות מודיעין פנימיים, ומערכות פיקוח אזרחיות למחצה, שמאזנות זו את זו. המבנה הזה מקשה על תיאום מרד, מונע ריכוז כוח בידי גוף אחד, ומאפשר למשטר להגיב במהירות גם כאשר מוקד מסוים נסדק.

שנית, כלכלה של משטר. חלקים נרחבים מהמשק אינם פועלים לפי היגיון אזרחי רגיל, אלא דרך מערכות מקבילות, חברות קש, הברחות, ושליטה בפרויקטים אסטרטגיים. המשמעות היא שגם כאשר הכלכלה האזרחית נשחקת, מנגנוני הכוח שומרים על מקורות מימון, אינטרסים, ותלות הדדית שמחזיקה את האליטה סגורה ומלוכדת.

שלישית, ביזור סמכויות מכוון. המערכת אינה נשענת על אדם אחד בלבד, וגם לא על קבוצת הנהגה מצומצמת. יש ריבוי דרגי ביניים, קצינים, פקידים, ואנשי מערכת, שכל אחד מהם מחזיק מעט כוח, מעט אחריות, והרבה מה להפסיד. זהו מנגנון שמייצר יורשים באופן שוטף, מאפשר החלפת פרצופים בעת הצורך, ומונע מצב שבו סילוק דמות אחת מערער את המערכת כולה.

רביעית, ניהול תודעתי מתמשך. כל זעזוע חיצוני, סנקציה, תקיפה, או מחאה, מוצגים כחלק ממזימה רחבה נגד איראן. זה לא תמיד יוצר תמיכה, אבל הוא מייצר הצדקה לדיכוי, ומאפשר למשטר למסגר אלימות כהגנה עצמית. לאורך זמן, גם שחיקה תודעתית אינה בהכרח מובילה להתפרקות.

במובן הזה, מי שמדמיין אפקט דומינו, טעות אחת וכל הקומה נופלת, מחמיץ את אופי המערכת. זה לא הסיפור של מדורו. לא משטר שתלוי בנאמנות צבאית רופפת, ולא אליטה שניתן לערער באמצעות פגיעה כלכלית נקודתית. באיראן קיימת אליטה שמבינה שקריסה אינה חילופי שלטון, אלא איום ישיר על עתיד, חופש, ולעתים גם חיים, ולכן היא נלחמת בכל כוחה.

המסקנה הפרשנית פשוטה ומדויקת. הלחץ מורגש, הזעזוע אמיתי, והמחיר האנושי כבד, אך אין בכך כדי להעיד על קריסה קרובה. המשטר האיראני אינו חסין, אך הוא תוכנן לשרוד מצבי קיצון, ולפעול דווקא מתוך סחרור.

מי שמביט על התמונה הזו בבהירות אינו פסימי. הוא פשוט נמנע מהנחת מוצא שגויה. לא כל משבר הוא תחילת הסוף, ולא כל עימות מקרב את שורת הסיום. במקרה האיראני, המנגנון עצמו הוא הסיפור.