פשוט לחנך | תפסיקו לסנן

כאשר קמה שכונה חדשה, מתנהל תהליך מאחורי הקלעים: משרד החינוך יחד עם הרשות המקומית מבצעים תכנון מקדים ובודקים מי צפוי לגור בשכונה מבחינה סוציולוגית ודמוגרפית. כמה ילדים, באילו גילאים ומהם הצרכים החינוכיים. על פי התכנון הזה מוקמים מוסדות חינוך, לעיתים עוד לפני שהילדים הגיעו.

אצלנו, בציבור החרדי, זה עובד אחרת. מסיבות היסטוריות, לא משרד החינוך ולא הרשות המקומית, אלא קבוצת הורים שמתארגנת או עסקן שמזהה צורך ומקים מוסד. שמתם לב שיש לנו ריבוי מוסדות, לעיתים יותר מדי? זו אחת מתופעות הלוואי. ההורים הם אלה שמוצאים בניין, מגייסים תקציבים, מארגנים צוות ומנהלים את הכל בהתחלה, לעיתים בצורה לא הוגנת או לא שוויונית. כאשר בהמשך המדינה והרשויות נכנסות לתמונה, ניהול בריא כבר נמצא בעמדת נחיתות. מישהו כבר השתלט על המוסד ומרגיש שהוא כולו שלו.

הקיפאון והצורך במענה חדש
כחלק מתפיסת מוסד חינוכי כעסק פרטי, נוצר מצב שבו מוסדות שקמו לפני עשרות שנים בידי עסקנים טובים ובעלי חזון פשוט נשארו במקום שבו היו אז. התקיעות הזו גורמת לדעיכה משמעותית באיכות החינוך. הם הופכים ללא רלוונטיים, ומה קורה אז? מגיעים עסקנים חדשים ומקימים מוסדות חדשים.

בקבוצות אחרות, כשיש כשל או חוסר התאמה במוסד קיים, מגיע יזם חינוכי או קבוצת הורים ומקימים מוסד חדש עם פדגוגיה טובה יותר ומענה מדויק יותר. המניע הוא שיפור חינוכי. אצלנו, לעיתים נדמה שיש דרך אחת בלבד להקים מוסד חדש: להצהיר שאנחנו יותר "בני תורה" מהמוסד הקודם.

מלכודת ה"סגנון" והסינון
ובמה מתמקדת ההבטחה הזו? לא ביראת שמים ולא בדרך ארץ, אלא בסינון מחמיר לפי "סגנון משפחה". לא באיכות החינוך, לא בפדגוגיה ולא בטיפול בילד, אלא בשמירה על "הרמה". לוודא שרק משפחות מסוימות נכנסות, רק ילדים "סוג א".

וזה לא חינוך אדוק יותר. זה רק כאילו. בפועל, אין קשר בין זה לבין המציאות או התוצאות. לעיתים זו הצגה שההורים עושים כדי להתקבל והצגה שההנהלה עושה.

מה באמת צריך? כשאין מוסד ראוי, צריך להקים מוסד חינוכי טוב, כזה שמקיים את מה שכולם מבטיחים. מוסד עם יושרה, אתיקה, הקשבה וכבוד להורים. מוסד שמשקיע באנשי חינוך לבביים שיודעים לדבר עם הילדים בשפתם ולחבר אותם לאידישקייט בצורה שמחה ונעימה.

הלקח מהעבר: הכלה מונעת נשירה
בעבר, רוב המוסדות החרדיים היו פתוחים ומכילים יותר. הם עסקו בקירוב וכך מנעו נשירה. ילד שבוחר מתוך חשיפה והבנה, עם איש חינוך שמלווה אותו, בדרך כלל לא עוזב. ילד שנשאר רק כי לא ראה אלטרנטיבה, עלול לעזוב ברגע שיפגוש בה. לפני ארבעים שנה, חרדים ומתקרבים מכל העיר למדו יחד.

אז מה צריך לקרות? (תוכנית הפעולה)
שינוי המוטיבציה: צריך לשנות את המוטיבציה להקמת מוסדות. השאלה אינה איך נהיה קיצוניים יותר, אלא איך ניתן חינוך יהודי חרדי טוב יותר. לא איך נסנן טוב יותר, אלא איך נחבר טוב יותר כל ילד ליהדות ולדרך ארץ.

החזרת הערכים למרכז: מוסד חינוכי צריך להישפט לפי איכות החינוך התורני שלו - מנהל ראוי, מורים איכותיים, פדגוגיה טובה, שיחות אישיות עם תלמידים ושעות חינוך ערכיות רצופות.

למידה מהעבר: המוסדות שהצליחו באמת היו אלה שידעו להכיל, לקרב ולחנך לבחירה. לא אלה שהסתגרו והדירו. צריך להפסיק להאמין לשקר שלפיו רק סגירות וקיצוניות שומרות על זהות חרדית. ההפך הוא הנכון. דרך הישר, דרך האמצע, היא דרך התורה, והקיצוניות היא מן הגורמים המשמעותיים ביותר לנשירה.

סיכום
אנחנו צריכים מהפכה. מהפכה שבה איכות חינוכית וחיבור אמיתי לערכים הם הקריטריון להקמת מוסדות. זה לא קל, אבל זה הכרחי אם אנחנו רוצים חינוך חרדי שמצמיח דורות של יהודים שמחים בדרכם.

בהצלחה!

שניאור

הכותב הוא מרצה בחוג לחינוך חברתי קהילתי (בלתי פורמלי) במכללת גורדון, חיפה, ומטמיע תחום חינוך בלתי פורמלי במחוז החרדי, משרד החינוך. ליצירת קשר: [email protected]

לקריאת עלון אחוותא המלא: https://achvat-tora.link/kAOMuId