ראש ישיבת פוניבז' לתלמידים: "הנשמה נמצאת - הגוף הלך"

אתמול (רביעי) לפני צאת מסע הלוויית הבה"ח יוסף אייזנטל ז"ל תלמיד ישיבת אוהל תורה - פוניבז' לצעירים בירושלים, שנהרג אמש באסון הדריסה, התכנסו מאות תלמידי הישיבה - חבריו לספסל הלימודים, לכינוס חיזוק מיוחד בהתמודדות הקשה עם הסתלקותו בחטף של חברם הטוב.

ראש ישיבת פוניבז' הגר"ש מרקוביץ, המכהן גם כנשיא ישיבת אוהל תורה וקברניטה, נשא דברים בפני התלמידים מה הוא המבט התורתי על הסתלקות של נער צעיר, ומה הן העצות להתגבר על השבר ולהתעלות ממנו.

ראש הישיבה עמד בדבריו על כך שאמנם הגוף הלך מאיתנו, אך הנשמה נמצאת, והנשמה היא נצחית, והיא הדבר האמיתי שבו ורק בו צריך להשקיע.

משא החיזוק המלא:

"אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא. אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד לטלה ממני, ולהחזירה בי לעתיד לבוא. כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך וכו'".

מה זה אדם? כשמרגישים את המוות מרגישים יותר מה זה האדם בעצמו, מה זה החיים. אדם שנפטר הוא קיים או לא? התפילה הזאת אומרת לנו שהאדם זה הנשמה, והיא נשארת לעולם - האדם קיים. כל אחד פה בעולם נמצא באופן זמני, וכל אחד כפי שנותיו שנקצבו לו. והקב"ה לוקח את הנשמה, ומחזיר אותה לעתיד לבוא. כל זמן שהאדם חי, והחיים ממשיכים כרגיל הוא לא חושב למה הוא חי, גם כשהוא עוסק ברוחניות הוא לומד, מתפלל, אוכל, יושן, מרגיש שהכל טוב לו בעולם.

אבל, כשקורה כזה אסון רח"ל, מגיעה השאלה 'מה זה'. וכאן באה התורה הקדושה. את "אלקי נשמה" גוי לא יכול להגיד, "להחזירה" "ליטלה" זה עולם אחר לגמרי ממנו. מה הפירוש, הרי מבחוץ כולם נראים אותו דבר, אבל האמת היא שאצל יהודי הייעוד זה הנשמה, זה הוא, הגוף זה מלבוש שמתחבר לנשמה, יש רמ"ח אברים לנשמה שמתחברים לרמ"ח איברים בגוף, כך כתוב.

אצל גוי הגוף זה האדם, הנשמה זה המנוע, ומה יניע אותו, הרי הגוף זה העיקר. לדוגמא, יכול להיות אדם שהוא משותק ברוב גופו רק הפה והעיניים, הדברים האלו חיים אצלו, אצל יהודי הוא אדם שלם, לומד את כל התורה, הוא יכול ללמוד, וללמד, לא כל מצווה הוא יכול לקיים בכל אבר, אבל יש לו חיים אמיתיים. אבל אדם שכל כולו זה הגוף מה יש לו מזה.

אתם מתמודדים עם ה'חיים', מה העיקר. אנחנו יודעים, הגמ' בסנהדרין (יט:) אומרת "אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". מה הפשט כאילו ילדו'. הורים מולדים בן, אבל הרב במה הוא ילדו? אלא הפירוש שרב קשור לנשמה שלו, את הרוחניות הוא מקבל ממנו. זה האמת. וזה הרגע שצריך לחיות אותו עכשיו.

כשעוברים מעולם לעולם, עוברים לחדר אחר – זה האמת. הוא עבר לחדר אחר, ומה הוא עושה שם, מה שהוא עשה פה. כתוב שנשמות של תלמידי חכמים, לומדים שם גם, מי שלמד פה לומד שם, מי שהתפלל פה מתפלל שם.

רש"י בסוף ברכות (סג.) אומר "ויברכו שם כבודך - בשכמל"ו עונים והמברך אומר ברוך ה' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם, מפרש בתוספתא שתקנו מן העולם ועד העולם להודיע שאין העוה"ז לפני העוה"ב כלום אלא כפרוזדור לפני הטרקלין כלומר הנהיגו ברכותיו בעוה"ז כדי להיות רגילים לעוה"ב שכולו ארוך". מה שעושים פה עושים גם שם. ואז החיים מקבלים לגמרי משמעות אחרת, וזה בעצם העיקר, ההרגשה והידיעה הזאת זה החיים.

ודאי, זה כואב מכל כאב, קשה להכיל, לא שייך. אבל שמתבוננים לעומק, זה החיים בעצמם, "נפחתה בי" "ליטלה ממני", מבינים שהכל זמני, ואז יש עילוי נשמה.

כולם רוצים, מי לא רוצה, מרגישים חלל, כל מיני רגשות יש לאדם, ההתחברות האמיתית לדעת ה'נשמה נמצאת', הגוף לא נמצא. כל אחד יודע מה הוא בעצמו, במה הוא משקיע, קיבלנו עכשיו מבט חדש על החיים, מה אנחנו עושים עם זה. שאדם הולך בקיצור ימים לא אומרים הוא לא אכל מספיק, אלא אומרים שהוא לא הספיק לקיים, לא הספיק ללמוד הכל.

כתוב שבהספדים קצת מגזימים, שמעתי בשם הגר"ח מולאזי'ן שהכוונה היא, להגיד מה הוא היה יכול להיות, את הדרגה הזאת, אנחנו יכולים עוד להוסיף. אם ניקח את הבחור חיים יוסף זכרונו לברכה, נגיד, הנה למדנו ממך משהו, קיבלנו ממך מבט חדש לחיים, נותנים לו מזה משהו.

אנשים צעירים בונים את החיים, האבני יסוד של החיים אלו יהיו החיים של האדם, מה שתשקיע בגיל הזה - זה אתה, כל דבר, כל פירור שנותן לאדם עוד הסתכלות נכונה על החיים, הוא עולם ומלואו.

יש רגעים שמשמים גורמים שכל הרגשות של האדם ערים, מה עושים, מה קרה, אין שאלות למה, לא יודעים למה. יש פסוק בתהילים (קי"ט) "ידעתי ה' כי צדק משפטיך ואמונה עניתני". הכל אמת וצדק, ואני מאמין. רק אני מבקש "יהי נא חסדך לנחמני כאמרתך לעבדך". אין שאלה מה קרה, אין מה לשאול. שהאדם חי הוא שואל למה הוא חי? אנחנו לא שואלים, יודעים שהכל הקב"ה עושה בחסד ורחמים.

אבל הרגשות של האדם שנפתחות עכשיו, מה תפקידי, מה אני צריך לעשות, איך. אם תופסים את זה נכון אדם מתעלה, ויכול להיות מזה 'אדם חדש'. ואם לא, עלולים להפסיד הכל. זה הרגע. אתם הרי חברים, מכירים, חיים יחד, ומרגישים את החלל. גם האבא הגאון רבי שמואל שליט"א, אתם רואים אותו גם, אתם חיים את זה, אבל לאחר זמן שוכחים שהיה, זה נשאר רק בזיכרון. המבחן הוא מה תעשה עם זה למעשה. זה העיקר.

כמובן שאחר כך תעשו חיזוק מסוים, נחשוב מה לעשות. אבל החיים בעצמם, אתה חי תנצל את זה, אתה רואה מה יש עכשיו, מה הנשמה לוקחת איתה, זה הכל. וזה בעצם העיקר. האדם הולך להתפלל, מי מתפלל – הנשמה מתפללת. אתה אוכל אפילו אתה מכלכל את הנשמה, הכל סביב הנשמה.

יש עוד פסוק בתהילים (קי"ט) "ידיך עשוני ויכוננוני הבינני ואלמדה מצותיך". מה השייכות בין ב' הדברים, בין העשיה שהקב"ה כונן אותנו לחלק השני של למוד המצוות? ומבאר המלבי"ם "ידיך עשוני ויכוננוני הבינני, נגד מה שבקש שילמדהו טוב טעם ודעת המצות, אומר שיבינהו איך עשה וכנן אותו, ובזה "אלמדה מצותיך", כי גוף האדם ובנינו ואיבריו וגידיו וקשורו עם כחות נפשו, הם מכוונים אל מצות התורה, שהתורה ומצותיה ובנין האדם וסדורו ערוכים זה מול זה, וכמ"ש חז"ל שרמ"ח איברים ושס"ה גידים נגד רמ"ח מ"ע ושס"ה מצות ל"ת, וכל אבר מיוחד לו מצוה אחת כמ"ש הקדמונים, ואם יבין בנין גופו בכל פרטיו ואיך עשהו ה' ויכונן אותו, ילמד מזה לדעת סודות המצות המכוונים לעומת מדת גופו ונפשו ומערכתם". זה המסר העיקרי עכשיו, וזה בעצם ההסתכלות העיקרית של התורה והיהודי על החיים, "נשמה". וזה ה'אתה בחרתנו מכל העמים'.

הנשמה עולה לגנזי מרומים, תחת כנפי השכינה, בחור צעיר עמל בתורה, למד בישיבה, התפלל, מידות טובות, הוא נמצא תחת כנפי השכינה, אין שאלה. הוא ודאי מתענג שם, אבל במה – בתורה שהוא למד, בתורה שהוא התחבר, ובמצוות.

וזה תפקידנו עכשיו, מצד אחד אסור להשיב לאדם בשעת יגון, כי העצבות מכבה את האדם. מצד שני צריך להרגיש את ה"יש" שיש בו, זה הנשמה, וזה התפילה של כל בוקר, שכל אחד יגיד אלוקי נשמה, הוא יגיד אותה בצורה אחרת, יש נשמה, היא יוצאת, היא חוזרת, זה החיים. וזה המסר שאנו חיים עכשיו, לחיות את החיים בעצמם. המוות אומר לאדם מה זה החיים. ההסתכלות תשתנה.

וכמובן, שהחלק הזה שהנשמה היא עיקר, לא שוכחים לרגע, זה רצון החיים, ואת זה צריך לבסס לעצמנו יותר ויותר, וכיון שאנחנו עוסקים כל היום בעסקי נשמות, תורה זה נשמה, תפילה זה נשמה, ברכה זה נשמה, החלק של הגוף אצלנו הוא די טפל. הנשמה שולטת על הגוף.

ואם ככה עשינו משהו, בשביל הנפטר, בשביל הישיבה, וקיימנו בזה את רצון ד'. וזה בעצם כל האדם. "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא, ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". וזה תפקידנו עכשיו בשעה קשה זו.

הגר"ש מרקוביץ בשיחה באהל תורה ברמותצילום: באדיבות המצלם

הגר"ש מרקוביץ בשיחה באהל תורה ברמותצילום: באדיבות המצלם

הגר"ש מרקוביץ בשיחה באהל תורה ברמותצילום: באדיבות המצלם

הגר"ש מרקוביץ בשיחה באהל תורה ברמותצילום: באדיבות המצלם

הגר"ש מרקוביץ בשיחה באהל תורה ברמותצילום: באדיבות המצלם