בושה מגזרית: איך הפכנו לסנגורים של הנהג שדהר לתוך הילדים שלנו?

הבית החמים בשכונת רמות שומם. הכיסא ריק, והלב מסרב להאמין. יוסף אייזנטל, נער בן 14, בן יחיד להוריו מתוך שורת אחיות, רק פרח שטרם הספיק להנץ, יצא מהבית ולא חזר. הוא לא נפל בקרב, הוא לא נהרג בתאונה בלתי נמנעת. הוא נרצח על ידי נהג אוטובוס שהחליט להפוך כלי תחבורה למכונת הרג, לדהור לתוך קהל מפגינים ולעשות את מה שמוסתים ושונאים חולמים עליו בלילות.

אבל הזעזוע האמיתי, זה שצריך להרעיד את אמות הסיפים של המגזר החרדי כולו, הוא לא רק הרצח עצמו - אלא מה שקרה דקה אחריו.

במקום שכל הציבור החרדי, על כל פלגיו, גווניו וחוגיו ושוליו, יקום כאיש אחד בלב אחד ויזעק "דמנו אינו הפקר", מצאנו את עצמנו בתוך מפגן מביש של הלקאה עצמית. עוד לפני שהדם התייבש על הכביש, כבר נשמעו ה"מצקצקים". אלו שיושבים בכורסאותיהם הנוחות מסתייגים כמובן מהאירוע המזעזע, אבל בעיקר מפנים אצבע מאשימה: "למה הם יצאו להפגין?", "למה הרבנים קראו לרחובות?", "זה החינוך של הקיצוניים" וכו'.

רחצו בניקיון כפיכם, והדם על הידיים של כולנו

נראה שישנם אנשים בתוכנו שחושבים שאם רק יתנערו מה"קיצוניים", אם רק יסבירו לאדם הממוצע בטוויטר או באולפן ש"אנחנו לא כמוהם", הם יזכו לחסינות. הם בטוחים שבכך שהם מאשימים את הקורבן, הם רוחצים בניקיון כפיהם ומצילים את תדמיתם.

איזו טעות פטאלית ואכזרית. איזה עיוורון מרעיד.

עזבו את זה שבמקרה המחריד הזה נהרג נער תמים ומתוק מבית בני תורה אמיתיים, שלא שכב על הכביש, לא התפרע וירק, לא זרק אבנים וקילל, אלא שהה באיזור כמצוות רבותיו עם עוד עשרות אלפים כמחאה לגטימית נגד גיוס בני הישיבות.

צאו לרגע מהבועה המגזרית שלכם. תעיפו מבט ברשתות החברתיות, בתגובות באתרים הכלליים. אתם חושבים שמישהו שם מבחין בין "העדה החרדית", "הפלג הירושלמי" או "הזרם המרכזי"? עבורם, כולנו שחורים, כולנו מתנגדים לגיוס בני הישיבות, כולנו חרדים לתורה הקדושה. 

יוסף אייזנטל ז"לצילום: באדיבות המשפחה

עבורם, הילד יוסף ז"ל הוא לא "נער מהקבוצה ההיא", הוא "החרדי הזה שמתנגד לגיוס". כשנהג האוטובוס לוחץ על הדוושה, הוא לא מבקש לראות תעודת זהות מגזרית. הוא רואה פאות, הוא רואה חזות יהודית, והוא רואה מטרה.

אם לא נשכיל להבין שפגיעה באחד מאיתנו היא פגיעה בכולנו, אנחנו פשוט מתירים את דמנו ר"ל במו ידינו. כשאנחנו מאשימים את המארגנים במקום את הרוצח, אנחנו נותנים לגיטימציה לנהג הבא. אנחנו אומרים לו בקול רם: "אם תדרוס אותם, יהיו מספיק חרדים שיסבירו למה זה בעצם באשמתם".

למדו מקפלן: שם לא מחפשים אשמים בבית

תגידו אתם: האם אתם יכולים לדמיין אירוע כזה מתרחש בהפגנות בקפלן? אם נהג היה דוהר לתוך קהל של "אחים לנשק" או מפגיני שמאל והורג ילד, האם מישהו מהם היה מעז להאשים את מארגני המחאה? האם מישהו שם היה אומר "למה חסמתם כבישים"?.

התשובה ברורה: המדינה הייתה בוערת. הם היו מתאחדים בפרץ של זעם וסולידריות שאי אפשר לעמוד בפניו. הם יודעים שביום שבו תתחיל האשמת הקורבן מבפנים, המחאה שלהם תמות. ואנחנו? אנחנו עסוקים בלנסות למצוא חן בעיני הפריץ, בזמן שהפריץ אפילו לא מנסה להבחין בינינו.

המלחמות הפנימיות האלו הורגות אותנו. הן הרגו אותנו בסוגיית הגיוס, הן הורגות אותנו בתקציבים, ועכשיו הן הורגות אותנו - פשוטו כמשמעו - ברחובות. המתנגדים שלנו למדו מזמן שאפשר לפלג אותנו בקלות. הם יודעים שכל מה שצריך זה לזרוק עצם של "קיצוניים", ואנחנו כבר נעשה את העבודה עבורם ונטרוף אחד את השני.

הותר דמנו. מי הבא בתור?

איבוד הכוח שלנו כציבור נובע מהעובדה שאיבדנו את הערבות ההדדית הבסיסית ביותר. "מחלוקת לשם שמים ו-"כבוד גדולי התורה מכל החוגים" הפכו למושגים ריקים מתוכן עבור מי שמעדיף את הליטוף מהתקשורת הכללית על פני עמידה לצד אחיו המדמם.

מי שחושב שבכך שהוא מאשים את החינוך או את הפרובוקציות הוא ימצא חן בעיני מישהו, טועה טעות מרה. בעיני העולם, אתה לא "החרדי הנאור", אתה פשוט עלול להיות הבא בתור לדוושה של האוטובוס הבא ח"ו.

אם לא נקום כולנו, בלי קשר לשיוך פוליטי או פלגני, ונזדעזע עד עמקי נשמתנו מהעובדה שילד יהודי נרצח בדם קר בלב עיר בישראל -  איבדנו את הזכות לדבר על "יראת שמיים". יראת שמיים מתחילה ב"לא תעמוד על דם רעך". היא מתחילה בהבנה שדם חרדי אינו הפקר.

יוסף אייזנטל ז"ל נרצח פעם אחת על ידי נהג שטוף שנאה. אל תרצחו אותו בפעם שנייה עם צדקנות מעושה ומיתממת והאשמת הקורבן שעובדתית גם לא נכונה. הגיע הזמן להתעורר, לפני שהאוטובוס הבא כבר יצא לדרך ה"י.