בין י"ט כסלו לניכור הורי: הציבור החרדי מצביע ברגליים ומחפש משמעות

יום רביעי. השעה 9:30 בבוקר. יוסי, אברך צעיר, עובד למחייתו אי שם באזור התעשייה סמוך לירושלים, עושה את דרכו לעבודה. בדרך הוא עוצר את רכבו על המדרכה בפתח המעדנייה - סנדוויצ'ייה קטנה הממוקמת ביציאה משכונת מגוריו. הוא פותח את הדלת, קופץ במהירות, ומשאיר את המנוע דולק. "מאיר, מהר… תעשה לי באגט עם חביתה, קצת גבינת שום־שמיר, סלמון מעושן, תארוז לי לקחת." בדרך־כלל יוסי כבר בעבודה בשש בבוקר, אחרי התפילה. תשע זה לא השעות שלו. וזה בדיוק מה ששאל אותו מאיר, בעל המעדנייה.

"יוסי, מה אתה עושה כאן עכשיו? זה לא השעות שלך… קרה משהו? אני רגיל לראות אותך רק בערב, בדרך חזור, כשאתה עוצר לפרישייק או מילקשייק. מה יום מיומיים? במה זכיתי להכין לך ארוחת בוקר?"

יוסי חייך. "אתה יודע… אתמול היה י״ט כסלו. ראש השנה לחסידות, חג הגאולה, היום שבו שוחרר ‘דער אלטער רבי’, הבעל התניא. ישבנו עד מאוחר בהתוועדות בבית חב״ד. אני עדיין בהענגאובר…" מאיר הביט בו בפליאה.  "יוסי, אתה?! מה לך ולי״ט כסלו? אתה לא נראה ליבאוויטשער חסיד. אין לך שום צורה… לא בלבוש, לא מקפיד על גארטל, ואם יורשה לי - הזקן שלך גם די מסודר ונאה. אפילו ‘חת״ת’ אין לך ברכב. אתה לא יוצא למבצעים או לשליחות. ממתי אתה חסיד חב"ד".

יוסי צחק. "תתפלא. אם היית בא אתמול להתוועדות, היית מבין שלא צריך להיות ‘חב״דניק’ כדי להשתתף בי״ט כסלו. כל הסוגים והגוונים היו שם: ליטאים, חסידים, ספרדים, דתיים־לאומיים… אנשים שבאו פשוט להתחבר ולהתקרב אל השם, לשאוב קצת מבאר מים חיים, לשמוע מאמר של הרבי, ולאחר שטעמו את טעמה הטוב של תורת החסידות, יצאו המתוועדים כולם יחד בשירה, בדבקות ובהתעלות: ניגוני הרבי, ד' בבות, ‘אלי אתה ואודך’. ולאחר כמה כוסות יי״ש פרצו בריקוד סוער של'‘ואני אבטח בך'.

מאיר הופך את החביתה, חותך את הבאגט, ותוך כדי מספר ליוסי על המהפך שחב״ד עשו. "יוסי, תקשיב… אני עוד זוכר ימים אחרים," הוא אומר. "שאדם כמוך היה מתבייש לספר שהיה אתמול בהתוועדות של חב״ד. היו זמנים שחב״ד היו נקראים ‘מיסיון’".

"מיסיון?!" יוסי מרים את קולו ושואל בתמיהה. "מה, כמו המיסיונרים של ‘יד לאחים’?" "כן, כן," משיב מאיר. "קשה להאמין, אבל בקהילות רבות ספר התניא לא התקבל בברכה , גם לא במדפים הנסתרים של ארון הספרים. ומי שהיה הולך להתוועדויות ושיעורים של חב״ד ללמוד תניא, היה עף מהקהילה. ככה זה היה פעם"

יוסי לוקח את הסנדוויץ' שלו, מודה למאיר על השירות המדהים. "תודה מאיר, נתראה בערב. תכין לי את השייק פירות כמו שאני אוהב." ועל הדרך הוא זורק לו גם מילה על השיעור בנוסטלגיה: "החכמתני." הוא נכנס לרכב, מניע, ובדרך לעבודה מהרהר לעצמו: כמה טוב השם שזיכני להיוולד בדור הנכון. דור שיצאנו מבית האסורים. דור של שפע רוחני.

הסיפור הזה הביא אותי לשאלה שנשאלה בפורומים רבים, ברשת ומחוצה לה: ''מאיפה הוא מביא את כל האנשים?''

וכמובן, הכוונה לכינוס הגדול של המשפיע הגה''צ רבי צבי מאיר זילברברג מנחלת יעקב, שנערך השבוע בקרית ויזניץ בבני־ברק תחת הכותרת "אסיפת הצלה" לשמירה מפגעי הטכנולוגיה. אין ספק שמדובר באחד האירועים הגדולים במגזר. נכון, יש במהלך השנה עוד אירועים ענקיים בציבור החרדי כמו של רבי מיילך בידרמן ואחרים, שממלא איצטדיונים וסוחף המון, אבל כאן מדובר במעמד מסוג אחר, מעמד שכל כולו קנאות והתעוררות. ולכן השאלה מובנת ומתבקשת.

כינוס פגעי הטכנולוגיה בראשות רבי צבי מאיר זילברברגצילום: א. אייזנבאך

שאלו פעם מפיק אירועים גדול: "לאמריקאים יש את מוצאי־שבת נחמו. מה יש לישראלים?" ענה: "לישראלים יש את כל מוצאי־השבתות בשנה - ובוודאי אלו של החורף. תמיד יש להם זמן." ודי לחכימא. טוב… דעת בעלי בתים.אבל התשובה האמיתית פשוטה בהרבה: הציבור צמא. הציבור החרדי, ובעיקר הצעירים, יסעו ממרחקים לשמוע לא משנה מה שמו של המשפיע המתנוסס על המודעה. ובאיזשהו מקום, זה גם לא משנה מי ה"רוכל" ומה הוא מוכר. כל עוד הוא אינו חלק מהמסגרת הרשמית הציבור יצביע ברגליים, ובדוכן שלו תמיד יהיו קונים. גם אם התוכן קצת נוגד את החיים היומיומיים, ולפעמים נאמרים שם דברים צורמים, לא הכי נעימים לאוזן שומעת.

בין קודש לקודש - עוד מקום שסוחב המון מאזינים הוא עולם הפודקאסטים. לאחרונה, נדמה שכל יום, כל שעה - כמעט כל רגע - נולד לו פודקאסט חדש. אמנם זו לא תופעה חדשה, אבל בציבור שלנו היא תפסה לאחרונה תאוצה יוצאת דופן. על פניו, זו תופעה שנראית מבורכת מאוד: שני אנשים יושבים ומשוחחים על הא ודא, גם אם לא תמיד על נושאים ברומו של עולם. כל אחד מביא את ניסיון החיים שלו, בלי שום פילטר, שעה שלמה של פתיחות. 

לפעמים אנו נופלים על פודקאסט בו עולים ידועי שם, גדולים ומוכרים, אנשים שחשבנו שהצליחו בזכות כישרון יוצא דופן או גאונות נדירה, וכששומעים אותם שעה שלמה, מתברר שמאחורי ההצלחה הלכאורה מרשימה ומזהירה מסתתרים חיים של מזל, והרבה סייעתא דשמיא, לצד אנושיות פשוטה. ולפעמים להפך: אנשים פשוטים, פחות מוכרים, שאין להם את “בייגלה מעל הראש”, ופתאום מתגלה בהם עומק, חכמה, צניעות. ואתה שואל את עצמך: איפה האדם הזה הסתתר כל השנים? למה לא שמענו עליו? זה חושף אנשים. זה מפשיט שכבות. זה נותן לך להכיר בני אדם באמת כמו שהם.

כמו בכל דבר ביהדות, יש דורשין לשבח ויש דורשין לגנאי. לא כולם רואים בעין טובה את התופעה. אחד מהם הוא הבדחן והמגיד המפורסם, רבי אברהם מרדכי מלאך, שבהרצאה בארה''ב במסגרת “שבת קרבתנו” לפני שבועיים פרשת תולדות יצא נגד התופעה והתבטא בחריפות: "ס'איז דא אזוי פיל שטיסים אויף גאס צו הערן, יעדער 'חמור' עפנט א פּאדקאסט און רעדט שטיסים און שטיסים און שטיסים…" -  יש כל־כך הרבה שטויות ברחוב לשמוע. כל 'חמור' פותח פודקאסט ומדבר עוד ועוד שטויות ודברי הבל. (בשיעורו השבועי לפרשת וישב, התנצל הרב מלאך בפני מי שנפגע מדבריו - אך לא חזר בו מתוכן הדברים).

ואם כבר נגענו בארגון "קרבתנו" - ארגון שפועל רבות בחיזוק הקשר בין הורים וילדים, בליווי הורים ובהתמודדות עם מצבים לא פשוטים ועם אתגרי היום־יום. תרשו לי לצטט מילים כואבות של חבר שחווה ניכור כזה או אחר."אין לך מושג עד כמה הטראומה של ניכור הורי מלווה אותי" הוא אומר לי. "אם אשאל אותך איזו פרשה הכי קשה בתורה, בוודאי תענה פרשת משפטים, כמו כל ילד. לי, הכי קשה פרשת וישב'' "מכירת יוסף, וזה?" - עצרתי ושאלתי, "כן," -  הוא עונה, "אבל לא רק. הרבה יותר מזה. כשאני לומד את הפרשה, זה מעלה בי טראומות עמוקות. ואני מזדהה עם כל פסוק ופסוק, כל פרט ופרט''.

''אתה יודע שהכל עניינים גדולים רמי ונשגבים'', ניסיתי להשחיל מילה, ''גם מה ''המכירה'' שאני עברתי לא מובן מיט ''אונזערע פליישיגע אויגן'' (בעיניים שלנו) - יוסף היה לו חלומות. הוא דיבר על חשיבה עצמית על גדלות. והאחים אמרו: הילד הזה יש לו פייגעלעך בראש. ס׳פאסט נישט. אחי יוסף הורידו אותו לבור, ובהמשך מכרו אותו ל’עסקנים’ - הישמעאלים - שהעבירו אותו לעוד ‘עסקנים’ - המדינים -  למצרים. אחי יוסף באו אל אביהם  'הכר־נא כתונת בנך הוא'. כביכול: תראה, הוא כבר לא איתנו, הוא לובש ג'ינס או וואט אבר - ''חיה רעה אכלתהו, טרף טרף יוסף'' אומר יעקב אבינו ויושב שבעה על בנו החי, אבל, יש כאן טיפה אופטימיות - ''וימאן להתנחם'' - וסוף טוב  עוד יוסף חי וכי הוא מושל.''

הרב עדין שטיינזלץ זצ"ל מביא ב"תניא המבואר" סיפור על יהודי משכיל שבא פעם אל הרב ואמר לו: "תראה, גם אני שואל שאלות. גם אני חושב מפעם לפעם על בורא עולם." שאל אותו הרב: "אמור לי, כמה פעמים קרה שלא יכולת לישון בלילה מפני שחשבת על בורא עולם?" כאשר אדם ישן טוב בלילה, אוכל בשלוות הנפש הוא אינו יכול לומר שצמאה נפשו לאלוקים. אבל אם קורה שנופלת עליו דאגה אמיתית, והוא יודע מה זה לא לישון משום שהמחשבות אינן מניחות לו רק אז הוא יכול להתחיל להבין  מה פירוש באמת לחשוב על בורא עולם.

ואם תחשבו על זה, זה הדור שלנו: יוסי מהמעדנייה, המאזינים לפודקאסטים, הצעירים שמתנזרים מהאינטרנט - ואפילו אלה שלא, כולם, בדרכם, מחפשים את הקב"ה. כולם חיים את אלוקי ישראל עשרים וארבע־שבע.

דור צמא. דור מחפש ומבקש. דור שלא מפסיק לחשוב על הבורא. מי כעמך ישראל.