נתגייס - ולא נמות: הלקח מהעצרת שאמור לטלטל את כולנו | דעה

בין דמעות ההתרגשות והאחדות של הרבבות שגדשו היום את עיר הקודש בזעקה אדירה על עולם התורה, התרחשה טרגדיה שצריכה לטלטל את כולנו. באתר בנייה סמוך למתחם העצרת.

הלבבות בערו, העיניים דמעו, ושאגת קבלת עול מלכות שמים עלתה השמימה. אך באותה שעה ממש, במרחק כמה צעדים בלבד, היה רגע אחד של שקט צורם. רגע אחד של כאב בל יתואר, שבקלות עלול להיבלע בהמולת הכותרות - אך אסור שזה יקרה.

בזמן שאנחנו מדברים על מסירות נפש לתורה, מתרחשת לנגד עינינו תופעה אחרת, כואבת ומסוכנת. עוד ועוד נערים צעירים בחברה החרדית, מכל החוגים, מכל העדות - נפגעים, נרמסים, נדחקים לשוליים.

לא מדובר עוד במקרים בודדים. זה כבר הפך לתופעה. סיפורים מצמררים צפים בזה אחר זה: ילדים שקרסו תחת עומס, נערים שנשברו ממילים, מהשפלה, מהחרם, מהבדידות.

התהליך נוראי, אך מהיר מדי. זה מתחיל במילה אחת בכיתה, במבט מזלזל, בלחישה מאחורי הגב. זה ממשיך בשתיקה, בהיעלמות איטית, באותות מצוקה שאיש לא מבחין בהם בזמן. וכשאנחנו מתעוררים... לעיתים ר"ל זה כבר מאוחר מדי.

והתוצאה? נשמות צעירות שהולכות ודועכות בלב מערכת חינוכית שנועדה להיות חממה של חיים.

אנחנו, כחברה חרדית, מתחנכים וגדלים על ערך מסירות נפש לקידוש שמו יתברך בעולם. אבל השאלה היא - האם אנחנו גם יודעים לחיות על קידוש החיים?

העצרת היום נועדה לזעוק על עולם התורה - אך התורה עצמה זועקת עלינו בחזרה: "וחי בהם".
הקב"ה לא דורש מאתנו רק למות על קידוש ה’, אלא בעיקר לחיות על קידוש כבוד החיים.

אז כן, נתגייס כולנו, במסירות נפש, להגן גם על הילד הבוכה בבית, על הנער הדחוי בכיתה, על התלמיד ששותק כי אף אחד לא באמת שומע אותו. רק ככה נעצור את מעגל הדמים, כשנדע לפתוח גם ספר, אבל גם את הלב.

כי ילד אחד שנעלם לנו מבין האצבעות - הוא עולם שלם שנחרב.

כל אב שחזר היום מהעצרת צריך לעצור מול עיני ילדיו ולשאול את עצמו:
האם דיברתי איתם היום על קדושת החיים שלהם ושל הסובב אותם?
האם אני באמת רואה מה עובר עליהם?

כל מחנך חייב להביט בכיתה שלו ולשאול:
האם יש כאן ילד שנעלם לי בין השורות?
האם מישהו שותק מדי, שקוף מדי, בודד מדי?

לפעמים, כל מה שילד מבקש, זה שמישהו יראה אותו. באמת.

ואם המקרה הבלתי נתפס של היום לא יגרום לנו להתעורר - מה כן?