חיים לוינסון פורש מעיתון הארץ: "סבלתי מכל רגע"

העיתונאי הוותיק חיים לוינסון, כיום הפרשן המדיני של עיתון הארץ, פורש מהעיתון אחרי 17 שנות כתיבה. את ההודעה על כך פרסם לוינסון בפוסט אישי ארוך בטוויטר, שבו סיכם את דרכו ב"הארץ".

"בקיץ של לפני 17 שנים, שקרסו כל כלכלות המערב במשבר הסאבפריים, קרא לי מורי ורבי בעיתונות, אבי זילברברג, ואמר לי ש'הארץ' הולך לעבור מהפכה", כתב. "הגיע עורך חדש, דב אלפון, עם רוח אחרת, שרוצה להפוך את העיתון להישגי ואגרסיבי יותר. הישגי ואגרסיבי (כנראה אגרסיבי מדי). זה אני. אז באתי".

העיתונאי חיים לוינסוןצילום: מתוך שידורי ערוץ 12

לוינסון מספר כי תחילה מונה לתפקיד מנהלתי שבו "כשל כישלון טוטאלי", אך לאחר מכן הפך לכתב שטחים, אחר כך כתב פוליטי, ובהמשך בעל טור. בשנה האחרונה שימש כפרשן המדיני של העיתון.

"אני בהארץ יותר שנים מששרדתי בישיבה", כתב. "ב-2012, בעת השביתה הגדולה על הקיצוצים, לא דמיינתי שב-2025 אני עוד אעבוד ב'הארץ' ויהיה דבר כזה שנקרא 'פרינט'. לשמחתי טעיתי בשתי הדברים".

הוא התקשה להתאפק ושיגר מתקפה ארסית כנגד המחנה האמוני: "העיתון שרד משברים כלכליים ופוליטיים, והוא אחד מכלי התקשורת החשובים בעולם. המנוע של היקום הליברלי בישראל. כל יום מלחמות בשוחות באלף חזיתות נגד הברית הקלפטוקרטית-חרדלית-כהניסטית שרוצה לחסל את ישראל הדמוקרטיה המערבית המשגשגת. היה לי את הכבוד לעבוד בעיתון הזה, להיות פסיק במאמץ".

לוינסון הדגיש את הערכתו למבנה המערכתי של העיתון: "הארץ הוא באמת קולקטיב של עורכים ועיתונאים. זה מה שהופך את הארץ למה שהוא: מקום שנותן חופש אדיר לעיתונאים שבו לעשות מה שהם רוצים. להתמקד במה שבא להם ולהיות הכי טובים שהם יכולים".

"נהניתי מכל רגע ככתב שטחים", הוסיף. "סבלתי מכל רגע ככתב פוליטי. הטעות הכי קשה שעשיתי בחיים, יותר מלרוץ מרתון. יום יבוא ואכתוב גם בהרחבה על השנים האחרונות".

לדבריו, בשנה האחרונה קיווה למצוא מחדש את חדוות הכתיבה כשעבר לשמש כפרשן מדיני. "השנה הזו הייתה מרתקת – המו"מ לשלום, עסקאות החטופים, דרמות בינלאומיות – נהניתי לכתוב, אבל לאחר הרבה מחשבות עם עצמי, אני גם נאלץ להודות: מלאכת הכתיבה היומיומית כבר לא מדברת אליי כמו שהייתה".

בפוסט הוא מתאר שינוי אישי: "פעם הייתי מחכה למוכר העיתונים שיבוא למכולת. תייקתי כל מילה שכתבתי. לפני כמה שנים כיביתי את הפושים, והשארתי רק את הפושים על שמי. מתישהו גם את זה הפסקתי. כשהבחנתי שאני כבר לא כועס על המערכת כשהם מתמהמהים בעריכתי, ולא מחכה ליד המסך לראות שמה שכתבתי התפרסם – הבנתי שזה הזמן להמשיך הלאה".

"מהפרינט כבר לא נצא לפנסיה", כתב. "מתישהו זה ייגמר. יום יבוא, ולא נהיה כאן. זה הזמן שלי להיגמר".

לסיום, הודה לקוראים: "זו הקלישאה הגדולה מכולן, אבל היא גם אמת צרופה. כמו אהבת אב לבנו. לפני 30 שנה לא דמיינתי שיש אפשרות שהשם שלי יודפס איפשהו שהוא לא מכתבי נזיפה ממלמדים עצבניים בחיידר. והנה, זה קרה בענק. אתם, הגשמתם לי את החלום. בלעדי הקוראים – אני כלום. כותב בלי קוראים זה כמו בריכה בלי מים. מקווה שתקראו אותי בעתיד, בפורמטים אחרים".