מסר האזהרה שישוגר מחר יהיה חסר תקדים

כולנו, מאות אלפי בני הציבור החרדי - הליטאים, החסידים, הספרדים, תימנים ובקיצור - כולם, נגיע ביום חמישי לירושלים, למה שמכונה “עצרת המיליון”. נקדש שם שמים, נזעק את זעקת התורה, נבקש רחמים ונחווה עוצמה רוחנית שאינה מן העולם הזה. אבל מאחורי כל זה, צפה ועולה שאלה לא פשוטה: מה המטרה של העצרת? מה הציבור החרדי מבקש להשיג? ולמה דווקא עכשיו. הרי גזירת הגיוס לא נולדה אתמול, היא מרחפת מעל ראשנו כבר זמן רב.

ברור שתפילה המונית ברחובה של עיר, סליחות, פרקי תהילים, וכל הקולות הקדושים העולים יחד -הם דבר בעל משמעות עצומה. אבל גם כאן, חשוב לומר ביושר: זו לא המטרה המרכזית של העצרת. יש סיבה רוחנית, אך יש גם מסר ציבורי. והמועד הזה נבחר לא במקרה.

בחודשים האחרונים אנחנו רואים גלי מעצרים של צעירים חרדים. בחורי ישיבות שנעצרו בעוון לימוד תורה, חרדים שנלקחו לחקירה כאילו מדובר בפושעים. ובכל זאת, עד כה ההנהגה החרדית שמרה על איפוק. היו תפילות, היו מאמרים נוקבים, היו מחאות מול כלא 10, אבל לא ראינו צעדים דרמטיים באמת. והסיבה לכך פשוטה: ההנהגה החרדית יודעת בדיוק מה המשמעות של שבירת כלים.

החברה החרדית, אם רק תרצה, יכולה בתוך שעות להשבית את המדינה. לחסום את נתב"ג, לשתק את מערכת הבנקאות, לחסום צירי תנועה מרכזיים, להכניס את המערכת האזרחית לכאוס מוחלט. לא חסרות דרכים. אבל היא לא עושה את זה לא כי אין יכולת, אלא כי יש אחריות. יש הבנה עמוקה שאירועים כאלה עלולים להסתיים באסון, בסכנת חיים, בשבר שלא יירפא בין החרדים לבין המדינה. ולכן, את הצעדים הקיצוניים ביותר שומרים רק למצב אחד - כשכלו כל הקיצין.

כל עוד לא מדובר באירוע שמטלטל לגמרי את עצם יסוד קיום עולם התורה, הציבור החרדי מעדיף לשמור על ריסון. עד לאחרונה, אף אחד מהמקרים לא עבר את הסף הזה. היו מעצרים - כן. היו מראות קשים - נכון. אבל אף אחד מהם לא נגע בלב לבו של הציבור החרדי המיינסטרים. אפשר לאוהב את הקריטריונים שנקבעו, אפשר שלא. אבל זאת עובדה. 

עד השבוע. כי כשהתפרסם דבר מעצרו של בחור ישיבה מישיבת סורוצקין - שם נפרצה החזית. זו כבר לא ישיבה שולית, זו לא קבוצה קיצונית. מדובר בבחור ישיבה “רגיל”, מהשדרה המרכזית ביותר בציבור הליטאי. וזה כבר קו אדום. כך רואים זאת גדולי התורה, כך רואים זאת ראשי הישיבות. וכפי שנכתב באיחור בהודעת מפלגת דגל התורה: “מדובר בעליית מדרגה מדאיגה, והיא לא תעבור לסדר היום.” ואכן, הפעם לא עוברים על כך לסדר היום.

ובכל זאת, כאן מגיע האבל הגדול: למרות שמדובר בחציית קו אדום, מדובר בינתיים במקרה בודד. לא במגמה. במפלגות החרדיות, וגם בהנהגת עולם התורה, לא מזהים כרגע ניסיון מתוכנן להפוך את המעצר הזה לתופעה. ולכן, במעונם של גדולי ישראל מכל החוגים, נפלה הכרעה שקולה: עדיין לא שוברים את הכלים. אבל כן - שולחים מסר ברור, מהדהד, מאיים במידה הנכונה, כזה שלא ניתן יהיה להתעלם ממנו.

המסר הזה איננו רק לציבור. הוא מופנה ישירות לשלטון בישראל - לממשלה, לכנסת, לצה"ל, למערכת המשפט ולמשטרה. מסר שאומר: אם תחשבו להפוך את המקרה הבודד הזה לשיטה - אתם עלולים להדליק אש שקשה יהיה לכבות. אז איך מעבירים מסר כזה? לא בהפגנה של כמה מאות מפגינים זועמים. לא במאמר בעיתון, ולא אפילו בהכרזה דרמטית של פוליטיקאי. אלא באמצעות עצרת חסרת תקדים, שמאחדת את כלל הציבור החרדי - חסידים, ליטאים, ספרדים ועמך ישראל. כולם כאיש אחד.

כאשר מאות אלפים ממלאים את רחובות ירושלים, מי עם כובע עגול, מי עם שטריימל, מי עם קנייטש, מי עם כיפה לבנה ומי עם כיפה שחורה זה לא רק מראה עוצמתי. זה מסר אסטרטגי.

מסר שאומר למערכת השלטון: תראו איך אנחנו יודעים להיות מאוחדים כשנוגעים בציפור נפשנו - בתורה. נכון, יש בינינו מחלוקות. לעיתים חריפות. אבל ברגע האמת, כולנו עומדים כתף אל כתף, בלב אחד. וזה לא רק מסר של אחדות, זה גם מסר של אזהרה. כי הציבור החרדי בא הפעם בדרכי נועם. העצרת תתנהל מתוך אחריות, כבוד ותפילה, אך מי שקורא בין השורות, מבין את הרמז: אם נחליט יום אחד לנהוג פחות בדרכי נועם - אבל על פי חוק - איש לא יוכל לעמוד מול העוצמה הזו.

דבריו החריגים של מרן רה"י הגרמ"ה הירש שליט"א, מבטאים היטב את רוח השעה: “אני מקווה מאוד שלא נצטרך ללכת בדרך הזו,” אמר, בהתייחסו להפגנות שראה בדרך לבית הכלא. “אבל עלינו לוודא שיבינו שלא ייתכן מצב כזה בארץ ישראל - שבחור שלומד תורה נלקח לבית סוהר בגלל לימודו. זה דבר שלא יכול להיות בארץ ישראל.”

זו, אם תרצו, שורת הסיום של העצרת כולה. היא איננה רק מופע של כוח - אלא קריאת אזהרה. היא איננה ניסיון לשבור את הכלים - אלא להבהיר שידינו יכולות לעשות זאת, אך איננו רוצים. היא איננה הפגנה פוליטית - אלא זעקה של עם התורה כולו, הקוראת למדינה לזכור מי הניח את היסודות הרוחניים שעליהם היא עומדת.

יש סיבות רבות לעצרת - רגשיות, רוחניות, ציבוריות. אך הסיבה המרכזית אחת היא: לשגר מסר ברור לשלטון בישראל - די. אל תשחקו באש. אל תגעו בעולם התורה. אל תהפכו מקרה בודד למגמה.

כולנו תקווה שהתפילה תעשה את שלה, שהמסר יובן, ושבחורי הישיבות יוכלו להמשיך לשקוד על תלמודם, בשלווה, בביטחון, ובזכות הגדולה של עם שמקדש את שמו יתברך.

הכותב הינו כתב פוליטי ברדיו 'קול ברמה'