הבגידה החרדית: מישיבת שאגת אריה - לשאגת מסוקים // מאמר מערכת

בשבוע האחרון נעצר תלמיד ישיבת "עטרת שלמה" על ידי המשטרה הצבאית, שנכנסה לביתו באישון לילה. הוא נלקח למעצר, הובל לכלא, ומאז - קול דממה דקה.

לא זעקה, לא התקוממות, לא אפילו רעד בלב ההמון. עצרת תפילה אחת מתארגנת לשבוע הבא, כאילו מדובר ביום עיון, לא בזעקה על חילול שם שמיים. עצרת שבמקסימום תסיט את התנועה בכביש, אבל לא תסיט את מצפונו של העם.

נאמרו בעבר אלפי מילים וניתנו אינספור הבטחות: "ברגע שיעצר בחור ישיבה אחד - המדינה תבער".
זה לא היה דימוי ספרותי. זו הייתה הבטחה.

אפילו ילד בכיתה ג' ידע: לגעת בבחור ישיבה זה לגעת בנשמת האומה.

והנה עכשיו - נעצר בן ישיבה אמיתי, מאחת מספינות הדגל של עולם התורה הליטאי, לא איזה "תיכוניסט" או "מקרה שוליים" - והמדינה? נושמת רגיל.

הציבור החרדי? עסוק בלייקים, בקליפים, בגימיקים, ובשיגרה שמחליפה הבנה בסיסית בקור רוח.

מי היה מאמין לפני עשור שהמצב הזה ייתכן?
הרי בביתו של מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל הוכרז קבל עם ועדה: "אם המדינה תיגע בבחור ישיבה אחד – נרעיש עולמות, נגייס את כל העולם היהודי, ונמסור את נפשנו שלא ייקחונו אפילו אחד".

ההבטחה ביתד לפני כעשורצילום: צילום מסך

ואם חלילה היו נוגעים במרן הגראי"ל עצמו, באדמו"ר מגור, או בכל אחד אחר מחברי מועצת גדולי התורה, אפילו לשעה אחת - המדינה הייתה מושבתת תוך דקות.

אז מה השתנה?

איך קרה שכאשר בחור ישיבה נאסר רק מפני שבחר לשבת באהלה של תורה - העולם החרדי שותק?

הבחור הזה - יושב עכשיו בשבת קודש, בפרשת נח, בכלא צבאי.
ועל מה? על לימוד תורה.
ואיפה החברים? איפה הישיבה שתעמוד לצידו?
היכן הם כל אותם הורים לבני ישיבות, שהיום זה אותו בחור ומחר זה עלול להיות בנם?

במקום ישיבת שאגת אריה - קיבלנו שאגת מסוקים עם שלטי תמיכה כאילו מדובר במתמודד ריאלטי..
במקום שיעורים רצופים של ראשי ישיבות מחוץ לכלא - קיבלנו שתיקה עטופה בשם "בטיפול העסקנים".

לא, זו לא זהירות. זו אפתיה.
זו שכחה של מהותנו.

המסוק של עטרת שלמה מעל כלא 10צילום: שמוליק קורלנסקי

אולי הגיע הזמן שנלמד דווקא ממי שאיננו לומדים מהם.
תראו את אנשי המחאה החילונית, אלו שידעו לצאת לרחובות, לנטוש את הנוחות ולצעוק. הם לא דיברו על "חילול השם", הם עשו רעש והשיגו תוצאות. הרפורמה נדחתה, ממשלות רעדו, החטופים שוחררו.
ואנחנו?
שותקים בשם הפוליטיקאים, ונותנים לקודש הקודשים שלנו - בחורי הישיבות, לשבת לבד מאחורי סורג ובריח.

איך אין קבלות שבת בכל צומת מרכזית?
איך אין תור ארוך של מבקרים מחוץ לכלא?
איך נעלם האינסטינקט הבסיסי שכל ילד חרדי נולד איתו - לדעת מתי הזמן לעמוד על כבוד התורה?

אנחנו בוגדים.
בוגדים במילה שנתנו, בוגדים בהבטחה שהייתה לנו עם עצמנו.
הבחור הזה ישוחרר, אולי במסוקים, אולי בשיירה של כבוד - אבל את ההבטחה כבר ריסקנו.
כי הוא ישב שם לבד.
והוא ידע שאנחנו ידענו - ושתקנו.