הגישה החרדית ניצחה | טור מסכם אחרי שנתיים של מלחמה

קשה להסביר את תחושת האושר על הנס הגדול כאשר בדיוק שנתיים לאחר האסון הגדול בשמחת תורה, התרחש הנס הגדול באותו החג ממש מאפילה לאור גדול.

מעט אחרי ה-7 באוקטובר באותה שנה פנה חן אביגדורי שאשתו ובנותיו נחטפו לעזה אליי ואל חברי הרב דוד דרוק וכמה אנשים טובים ותהה: "מדוע הציבור החרדי לא מתגייס לסייע למשפחות החטופים?" תהייתו הנכונה באותה העת נפלה על אוזניים קשובות והרמנו את הכפלה במטרה לנסות ולסייע ולו במשהו לאותן משפחות. כמה מטרות היו בפעילות הזו של מחד חיבור לרבנים וגדולי תורה כמו גם לאישי ציבור חרדיים ובמקביל מסעות אמונה אצל גדולי ישראל כמו גם במקומות הקדושים.

הראשונה תחושת הערבות ההדדית בבחינת "עמו אנוכי בצרה" לשאת בעול יחד עם אותם אנשים שבאותה העת חרב עליהם עולמם והחושך היכה בהם ללא רחם. מטרה נוספת היתה לחבר את אותן משפחות להיבט האמוני המחזק כאשר הכל יודעים שבורא עולם אב רחום וחנון הוא עשה עושה ויעשה כל המעשים וכך בתפילות, בביקורים אצל רבנים ובחלוקת פרקי תהילים, הפרשות חלה ועצרות תפילה זכו אותן משפחות חטופים שבחלקן הגדול היו רחוקות באותה העת מחיי תורה ומצוות וממסורת יהודית, להתקרב לבורא עולם מתוך אמונה זכה ברורה ופשוטה בידיעה שהכל מאיתו יתברך. ההיבט הנוסף היה ציבורי-פוליטי כאשר רבים מאותן משפחות חטופים ביקשו לדעת שמצוות פדיון שבויים עומדת לנגד עיניהם של הרבנים, ראשי הישיבות והנציגים בממשלה ובכנסת ויתמכו בכל מאודם בעיסקת חטופים כאשר תבוא לאישור הממשלה.

ואכן\ נרתמנו יחד עם עוד אנשים טובים למשימה והחלק הראשון של תחושת הערבות ההדדית קיבל עד מהרה היבט ציבורי כאשר תקופה קצרה לאחר ה-7 באוקטובר יזמו משפחות החטופים מסע לעלייה לירושלים וכשעברו ליד קריית יערים תושבי היישוב החרדי המתינו להם עם דגלונים ומוזיקה חסידית ושמחו את ליבם. "באותן רגעים, הרגשנו אני ושאר המשפחות שהציבור החרדי איתנו" סיפר אביגדורי לתקשורת הכללית וכולנו הרגשנו שמשהו זז. גם כשהיינו בביקור אצל הרבנית קולדצקי שתחי' היא הראתה למשפחות שק ענק של פתקי קבלות טובות של ילדי חיידרים ובנות סמינרים שקיבלו למען החטופים - ראיתי התרגשות גדולה על פני המשפחות והבנתי שהן יודעות שהחרדים איתם.

לגבי החלק של מצוות פדיון שבויים, גם התברר מהר מאוד כי גדולי הדור, השרים והח"כים החרדיים עם משפחות החטופים כאשר בכל המפגשים דיברו על הצורך לעשות הגל על מנת לשחרר את קרוביהם ובהמשך תמכו הנציגים החרדים בכל העיסקאות שהביאה הממשלה לאישורם. במידה מסויימת אפילו הגישה החרדית ניצחה (אל מול חלקים אחרים בממשלה שדגלו ביישוב יהודי בעזה, גם במחיר החטופים) כאשר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ וצוותו הגיעו לאותה מסקנה לפיה יש לתת את החשיבות העליונה לשחרור החטופים ולמצוות פדיון שבויים על פני כל מטרת מלחמה אחרת מה שהוביל להסכם במסגרתו הושבו כל החטופים החיים ובעזרת ה׳ גם החללים יובאו לקבורה.

אבל מה שהפתיע אותי לפחות באופן אישי היה ההיבט האמוני. לראות את המשפחות נכנסות לבתי גדולי הדור כשעצב ודאגה על פניהם וכתפיהם שחוחות ולאחר הרעפת טללי הנוחם ודברי האמונה להיווכח בשינוי כאשר הם יוצאים עם הארת פנים וגו זקוף קמעה כשדבריהם של גדולי ישראל מחזקים את רוחם היה זה מחזה מרנין לב. מאז ה-7 באוקטובר ועד היום חשים בעולם הקירוב, רוח של תשובה וחזרה למסורת ישראל. יעידו כל כך מאות האלפים שהשתתפו בעצרות הסליחות ברחבת הכותל המערבי בעשרת ימי תשובה כמו גם ההמונים הפוקדים את בתי הכנסת מאז תחילת המלחמה.

משפחות החטופים הן בבחינת הקטר שמוביל את הרכבת הטהורה הזו כאשר ניתן למנות עשרות סיפורים כגון, מירב ואגם ברגר שהתחזקו בשמירת שבת וגרמו לקידוש השם בעולם היהודי כולו, יוסף חיים אוחנה שפגש השבוע את אביו ופתח באמירת שמע ישראל ונפל על כתפיו, בר קופרשטיין שפגש באופן מלא אמונה את אביו טל, עומר שם טוב שעשה קידוש על מים במנהרות האפלות בעזה, אליה כהן שהתחזק במצוות תפילין וקית׳ סיגל שבירך בשבי המוציא לחם מן הארץ על פיסת הלחם העבש שנתנו לו שוביו משום שזה מה שזכר כגירסה דינקותא.

התהליך הזה של חזרה למסורת אבות נמצא בשיאו ועלינו כציבור חרדי לחבק אותו ולהמשיך אותו בכל כוחנו. במהלך חול המועד הגעתי לתפילה בכותל המערבי עם שורדי השבי ילנה וסשה טרופנוב אמא ובן שהראשונה שוחררה משבי חמאס אחרי 50 יום ואילו בנה אחרי 500 יום והזכרתי להם שלפני שנה הייתי בכותל עם ילנה והתפללנו לשחרור בנה סשה, והאמא ביקשה שישוב חזק באמונה ובריא בנפשו והנה אנחנו שנה לאחר מכן מגיעים עם סשה ומודים לבורא עולם כשהוא אומר רק אלוקים הציל אותי מהמנהרות. זוהי המהפכה האמיתית ואותה חייבים להמשיך.