לא הניצחון שחלמנו עליו, אבל זה ניצחון ועוד איך | טור תגובה

מאמרו של שלמה נחשון, שכותרתו "טראמפ דוהר לנובל וישראל נשארת כבולה במחסן – כולנו נבכה על זה", היטיב לבטא את תחושת הדכדוך שאופפת חלקים בציבור הישראלי. אלא שהדכדוך הזה, עם כל הלגיטימיות הרגשית שבו, מבוסס על מציאות קיימת - אך גם על ראייה לא ריאלית של המצב. ראייה שמאפיינת לעיתים את בן גביר ואנשיו, ולפעמים גם את סמוטריץ ואנשיו: תפיסה שלא מקבלת מציאות שאינה ניצחון מוחלט, וכל מצב שבו יהודים אינם מיישבים את עזה וכל העזתים עדיין חיים - נתפס מיד ככניעה של ישראל.

הציבור הישראלי נוהג לחלק את עצמו ל"ימין" ו"שמאל", אך החלוקה הזו כבר מזמן איבדה את משמעותה הפשוטה. בתוך כל מחנה ישנם תתי זרמים שונים זה מזה. התקשורת הימנית, למשל, מרבה ללעוג לשמאל המדוכדך שמאבד תקווה ושוקע בעצבות. אלא שגם בימין קיים זרם מדוכדך – רק מסיבות אחרות לגמרי.

בצד הימני של המפה אין ויכוח על העקרונות: ארץ ישראל השלמה, וההבנה שכל העזתים אויבים שצריך להכניעם. על כך שורר כמעט קונצנזוס. המחלוקת מתחילה בדרכי הפעולה. יש הסבורים – בעיקר בקצה הימני, באזור בן גביר וכדומה – שהגיע הזמן לממש בפועל את כל השאיפות, בלי להתחשב בלחצים בינלאומיים ובלי להתנצל בפני אף אחד. פשוט להטיל מצור על עזה עד שיתחננו לשחרור החטופים, ליישב את עזה ביהודים, ולראות בכל ויתור או שיקול דיפלומטי – כניעה ישראלית.

מולם ניצב ציבור מתון יותר, שמסכים עם השאיפות אך מבקש לפעול על בסיס מציאות, לא על בסיס חלומות. המציאות הזו אומרת בפשטות: גם אם עזה שייכת לעם ישראל מבחינה היסטורית, אי אפשר להרעיב שני מיליון עזתים גם אם זה מגיע להם, אי אפשר להתעלם מארצות הברית גם כשאנחנו צודקים, ואי אפשר לבטל את דברי חז"ל: "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב".

שני הצדדים הללו – המדוכדך והזחוח – מביטים על אותה מציאות ומגיעים למסקנות הפוכות. האחד רואה "כניעה" של ישראל משום שחמאס עדיין קיים; השני רואה "ניצחון מוחלט" כי צה"ל שולט ברוב הרצועה והחטופים שבו הביתה. אך יש גם צד שלישי, ריאלי, שמייצג רבים בישראל ואולי את הרוב. זהו צד שאומר בפשטות: אין כאן ניצחון מוחלט, אך גם לא הפסד צורב – יש כאן ניצחון ריאלי.

מטרות חמאס

א. רצח, חטיפה והשפלת יהודים – מטרה זו הושגה במלואה ביום הראשון, והשבעה באוקטובר תיזכר לעד.

ב. יצירת תנאים להשמדת ישראל – כאן חמאס נכשל כישלון חרוץ. יש הסבורים שהסיבה לכך היא היעדר תיאום עם איראן, אך בפועל, בסייעתא דשמיא, חיזבאללה לא הצטרף למלחמה באופן פעיל אלא שיגר טפטופים ספורים, ובסופו של דבר גם הוא הוכה קשות וכיום עסוק בללקק את פצעיו.

ג. יצירת נרטיב ניצחון – תלוי בפרשנות. האם השגת חלק מהמטרות נחשבת ניצחון? ספק.

ד. הישארות חמאס בשלטון – נכון להיום, צה"ל שולט בכ-53% מהרצועה, כלומר ברוב שטחה. גם אם חמאס עדיין קיים, שליטתו נשללת ממנו בהדרגה. ישראל מנהלת מו"מ על עתיד השלטון, וייתכן שחמאס יישאר רק כסמל – לא כשליט בפועל.

ה. שחרור כל המחבלים הכלואים בישראל – יעד שהושג חלקית בלבד; אלפים עדיין מאחורי סורג ובריח.

ומה בצד הישראלי?

א. חיסול כוחו הצבאי והשלטוני של חמאס – כוחו נפגע משמעותית אך לא חוסל. המבחן יהיה ביכולת למנוע התעצמות מחודשת.

ב. מניעת איום עתידי מעזה – אי אפשר לדבר על "עזה סטרילית", אך עזה השתנתה לבלי הכר. כל עוד ישראל תשמור על דריכות, האיום יישאר מוגבל.

ג. שחרור החטופים – משימה שהושגה במלואה.

ניצחון ריאלי – לא חלומי

מי שמצפה לניצחון שמימי, שבו כל אויבינו מושמדים עד האחרון, יישאר תמיד מתוסכל. אבל מי שמבין שהמציאות מורכבת – יוכל לשמור על רוח לאומית מרוממת.

ישראל שולטת ברוב רצועת עזה. החטופים בבית. והעולם מבין שישראל כאן כדי להישאר. זה לא הפסד צורב – זה ניצחון ריאלי.

מי שמביט במציאות בעיניים מבין: הגענו לנקודת שיא ריאלית, לא חלומית. ישראל שיקמה את הרתעתה, השיגה את מטרותיה המרכזיות ושמרה על גבולות האחריות שלה.

ולמי שמרגיש שזה "לא מספיק טוב" – כדאי לזכור מאיפה התחלנו. לפני שנתיים בדיוק היינו מדממים, מבולבלים, חסרי אמון. כיום אנחנו מדינה חזקה, עם צבא שולט, שנמצא בעיצומה של הדרך לפירוק חמאס מנשקו.

במקום שבו הקיצוניות שולטת והכול נמדד רק בשחור או לבן, אולי הגיע הזמן לראות גם את האפור – לא כאות חולשה, אלא כסימן לריאליות. זו מציאות מפוקחת, בוגרת, שמביאה הישגים כבירים.

אז במקום לשאול אם ניצחנו או הפסדנו – אולי הגיע הזמן לשאול: האם למדנו להכיר את המציאות?