טראמפ דוהר לנובל, ישראל נשארת כבולה במחסן - כולנו נבכה על זה | דעה

אנשי הימין מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות. יש את ה”פרגמטים” - אלה שתמיד מחפשים פשרה, שמנסים למצוא את הדרך לרצות, להיות בסדר, בעיקר מול ה”אדונים” שבשמאל. מין תודעה תמידית כזו, וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים כאשר מבחינתם, כל צעד, גם  הקטן ביותר שנעשה מול פריץ הדיפסטייט במדמנה הפוליטית של מדינת ישראל הוא הישג כביר. זכותם.

הקבוצה השניה היא הקבוצה שמתעקשת לקרוא לילד בשמו, לזעוק שהמלך הוא ערום, ולהגיד בשער בת רבים - רבותיי, יש פה מציאות מטורפת. כל עוד לא פותרים אותה מהשורש, אין הישג, לא ניצחון מוחלט, לא כביר ולא נעליים.

סמוטריץ' למשל בצד הזה. גם איתמר בן גביר. וגם אני הקטן, עבדכם הנאמן.

צר לי, אבל מישהו צריך לפוצץ את בלון האופוריה. המלחמה הזאת נמשכת כבר שנתיים (!) תמימות משום שלאנשים בממשלה הזו אין את האומץ לעשות את מה שצריך היה לעשות. לא מבחינת לחימה, לא מבחינת הסברה, ואפילו לא אמונה בצדקת הדרך. והתוצאה למעשה? חמאס לא מפורק, וודאי שלא מוכרע. גם לא הג'יהד האיסלאמי. החות'ים ממשיכים ללעוס לנו גת בפנים ולהריץ אותנו למקלטים מתי שבא להם, והאיראנים ממתינים לנו מעבר לפינה. אגב, אחרי ההסכם ה'מדהים' הזה גם לא נוכל לעשות שום דבר נגד כל הנ"ל בעוד הג'ינג'י דוהר לפרס נובל בזמן שהוא השאיר אותנו במחסן כפותים, ועם סמרטוט בפה. תכירו, זו המציאות.

אבל עזבו, בוא נלך אחורה. הנה לכם סקירה. הסיוע ההומניטרי היא הדוגמא הכואבת, שלא לומר הקריטית, מכולם. כשישה שבועות בלבד אחרי 7 באוקטובר כבר נכנס הסיוע לרצועה - בכמויות. גם כשאנשים זעקו, הלכו לחסום את המשאיות בגופם, ממשלת ישראל לא פספסה אף הזדמנות כדי לוודא שהסיוע הזה “ידפוק כמו שעון” - למחבלי חמאס. כן, למחבלי חמאס. זה לא אני אומר את זה. זה השב"כ של רונן בר שאמר את זה במפורש. 

ורבבות האסירים הפלסטינים ששוחררו בלי תמורה בכלל (מנהל בית החולים שיפא, זוכרים?), השקלים החדשים שנכנסו לרצועה על ידי ממשלת ישראל במקום למוטט כלכלית את הארגון, והעלמת עין מההברחות ממצרים, זה עוד צ'יפס לעומת הנשמת האויב רק בשביל ש"העולם לא יכעס". כאילו שזה עזר.

אנחנו המדינה היחידה ביקום שמאכילה את האויבים שלנו בזמן שהחטופים נמקים ונראים כמו מזולמנים שיצאו מאושוויץ, אבל במשך חודשיים רץ פה קמפיין הרעבה (גם על ידי עיתונאים ישראלים) וברחבי העולם מתקיימות בכל יום מחאות פרו פלסטיניות. והידד לחכמולוגים שהסבירו לנו איך נקנה אהדה בקרב אותם אנטישמים טיפשים או רשעים. תחליטו אתם.

אני בטוח שכולם זוכרים את השביעי באוקטובר. מישהו פה זוכר את ה- 8 באוקטובר? אז, כשעוד גופות היו מוטלות ברחובות, כשאנשים עדיין הסתתרו בשיחים וכיתות כוננות ניסו לטהר את היישובים. אז אני פה בשביל להזכיר שלכולם אז היה ברור שכל הסכם, אם יבוא, יגיע רק אחרי המטרת אש וגופרית על עזה, "שערי הגיהנום" הם קראו לזה אי אז, ורק כאשר מי מהמפלצות שעוד נותר איכשהו בחיים יירד על ברכיו ויתחנן שנקח ממנו את החטופים ונסיים את הסיוט.

כל זה כמובן לא קרה. לא סיוט, לא גיהנום, לא אש ולא גופרית. העובדה ששנתיים חלפו ואנחנו עדיין מנהלים משא ומתן עם אותו חמאס, יהיר חצוף, מתוחכם ומתעלל, עם אותו ארגון שעשה את הטבח הנורא ביותר מאז קום המדינה - היא מחדל. כן, מחדל. אי אפשר לקרוא לזה אחרת. והמחדל הזה, רשום על שמו של איש אחד בלבד. אתם כבר יודעים איך קוראים לו.

ולא. אל תספרו לי על הדיפסטייט, על הפצ"רית, היועמ"שית, האמריקאים ושרה. התירוצים הללו נלעסו עד דק, כל בכירי מערכת הביטחון כבר נשלחו לביתם חפויי ראש, ואפילו ביידן נשלח אחר כבוד למוסד גריאטרי. רק ביבי נשאר, ואיתו גם ההתנהלות שהפכה אותנו לחוכא ואיטלולא, המתנחמים בשברירי הישגים המשווקים לנו היטב על ידי המכונה המשומנת.

אז נכון, אם באמת החטופים יחזרו ראשונים, לפני הכול, ובדגש גדול על אם, זה הישג כביר. אבל מתוקף היכרות עם הקליינט, האיש ששמו בנימין נתניהו, קשה להשתחרר מהתחושה שנמכרנו שוב. נמכרנו אני ועמי להרוג, להשמיד ולאבד. ויהיו כאלה שעדיין לא מבינים את זה היום, אבל הנרצחים הבאים, הנטבחים הבאים, החטופים הבאים - ישלמו את המחיר של העסקה הזו, בוודאות. בדיוק כמו שתושבי העוטף וחוגגי הנובה, שילמו את מחיר החזרתו של חייל אחד תמורת 1057 סינווארים.

אהה, ועוד משהו. משהו פה, באריזת הצלופן שמשווקת כרגע בערוצי התקשורת, טוב מדי. טוב מדי כדי להיות אמיתי. איך ייתכן שפתאום חמאס מסכים לפירוז הרצועה, לוותר על שלטון, להחזיר את כל החטופים - כולל החללים - הכול כל כך אוטופי? זה לא מעורר חשד? לא מצית סימני שאלה? עד שלא נראה את זה קורה - לא נאמין. אם כבר, ההנחה של בצלאל סמוטריץ' שחמאס לא הסכים לכלום בלי ערובות לחזרת שלטונו, ובכן, נשמעים הרבה יותר הגיוניים.

אז כן. חמאס ניצח באמצעות זה שהוא הביא עלינו מבול מדיני. נתניהו שוב נכנע ללחץ. החגיגות בעזה הן ההוכחה שזה הסכם רע. משפחות החטופים הצליחו לגרום למדינה שלמה לחשוב מהבטן ולא מהשכל, ואי אפשר לבוא אליהם בטענות. הטענה היא כלפי מנהיגי האומה שמוכרים אומה שלימה בשביל נזיד עדשים וערימת חיוכים.

העסקה הזו אם כל הקונספציות. זו חזרה ל-6 באוקטובר, עסקת שליט שבעצם יצאה משליטה הכוללת שחרור מרצחים שיביאו לנו את הסינואר הבא, ויספקו לנו שביעי באוקטובר על סטרואידים, כשהפעם ידיה של ישראל יהיו קשורות לחלוטין. 

אם יש מישהו שמספיק נאיבי לחשוב שחמאס לא יחזור לשלטון ברצועה ביד רמה ויתכונן לשואה הבאה שהוא יעשה פה בזמן שאנחנו נהיה - כרגיל - עסוקים בלספר לעצמנו סיפורים ולשחק בנדמה לי, אתם יכולים להמשיך להיות נאיבים. זה מה שעומד לקרות.

אז כן, יש את הקבוצה שתנופף בחצי הכוס המלאה ותגיד “תראו, הצלחנו”. זה בסדר, זו זכותם. אבל יש גם את הקבוצה שלנו, זו שתזכיר שהכוס הזו עדיין חצי ריקה. כדי שלא ימסמסו, שלא ימרחו, שלא יסתירו את המציאות מאחורי סיסמאות של “הישגים כבירים”. כי הכוס הזו, רבותיי, רחוקה מאוד מלהיות מלאה, ובלי לשים לב, גם את מה שכבר הביאו בכוס הזו, ישתו לנו בקשית.