הזדמנות היסטורית, או מלכודת דמים | דעה

הטור הזה נכתב מתוך דילמה אמיתית. מצד אחד, אחרי שנתיים של מלחמה אנחנו מקבלים סוף סוף קרן אור: חמאס העביר בסוף השבוע תשובה רשמית לתוכנית טראמפ, ובה הוא מצהיר על נכונות לשחרור כל החטופים. הנשיא מיהר לברך והכריז שחמאס “מוכן לשלום מתמשך”. בשעה 3 לפנות בוקר נכנסה הפסקת האש החד-צדדית לתוקף, וצה”ל עבר בהוראת ראש הממשלה נתניהו ממתקפה להגנה. לכאורה, רגע היסטורי.

מצד שני, אסור לטעות. בתשובתו חמאס לא התייחס לסוגיות המהותיות - ובראשן הפירוק מנשק. מעבר לכך, כדי להגיע לעסקה, ישראל צפויה לשחרר מאות מחבלים רוצחים מבתי הכלא. המחיר הזה כבד מנשוא. הציבור הישראלי כבר למד בעבר שעסקאות שחרור מחבלים חוזרות לפגוע בנו בעתיד, לעיתים בדם רב.

ובכל זאת, יש סיבה להעניק לנתניהו את ההזדמנות. אולי זו העסקה הטובה ביותר שנוכל להשיג במציאות הנוכחית, אם חמאס יישאר מחויב לכל התנאים. אבל במקביל, חובה להישאר עם עיניים פקוחות: לוודא שנתניהו לא נכנע ללחצים של טראמפ, ולא מוסיף ויתורים שיסכנו את ישראל בטווח הארוך.

צריך לומר ביושר: ישראל נמצאת במבוי סתום. ההכרעה הצבאית ברצועה אינה נראית באופק, הלחץ הבינלאומי מתעצם, והמשפחות זועקות בצדק להשבת יקיריהן. במציאות הזו, עסקה נראית כמעט ככורח. אלא שכורח אינו תירוץ להסכמה עיוורת. האחריות של ההנהגה הישראלית היא לאזן בין הצורך הבוער לשחרור חטופים לבין השמירה על ביטחון המדינה לשנים קדימה.

העם בישראל יוכל להכיל גם החלטות קשות, כל עוד ירגיש שהמנהיגות שלו פועלת בזהירות, בשיקול דעת, ובידיעה ברורה מה הם הקווים האדומים שאסור לחצות. לכן יש מקום להעניק לנתניהו קרדיט, אך בה בעת לדרוש ממנו שקיפות, נחישות, ועמידה איתנה מול כל ניסיון אמריקני או בינלאומי לכפות עלינו ויתורים שיחזרו אלינו כבומרנג.

זו השורה התחתונה - לתת הזדמנות, אבל לא בעיניים עצומות. למדינת ישראל אסור ליפול שוב למלכודת. דווקא עכשיו, כשנדמה שאפשר להרגיש את הסוף מתקרב, אסור לשכוח שכל עסקה חייבת להיבחן בזכוכית מגדלת. ההזדמנות קיימת, אבל האחריות על כתפי נתניהו כבדה מתמיד.