מה באמת צריך לקרות כדי שההמונים יפילו את המשטר באיראן

שלוש שנים חלפו מאז מותה של מהסא אמיני, צעירה כורדית בת 22, שעצרה אותה משטרת הצניעות בטהרן בחשד ל"חיג'אב בלתי תקני". שעות לאחר המעצר היא נמצאה מתה, והאירוע הפך לזרז למחאה האזרחית הגדולה ביותר באיראן מאז המהפכה האסלאמית ב־1979. לרגע נדמה היה כי מיליוני צעירים, נשים ומיעוטים אתניים יצליחו לערער את יסודות הרפובליקה האסלאמית. סיסמאות כמו "אישה, חיים, חירות" פרצו מכל רחוב והדהדו גם בעולם, אך בראשית 2023 הצליח המשטר לדכא את הגל באכזריות, תוך מאות הרוגים ואלפי עצורים.

מאז לא השתנה הרבה במבנה הכוח של המשטר, אך החברה האיראנית השתנתה. חובת הרעלה, אחד הסמלים המרכזיים של האידיאולוגיה האסלאמית, חדלה להיות מובן מאליו. סרטונים שהופצו ברשתות מציגים נשים רבות, בעיקר במרכזי הערים, מסתובבות ללא כיסוי ראש. ניסיונות המשטר להחזיר את המשמעת הכושלת לא הועילו, ובסוף 2024 אף הוחלט להקפיא את החוק החדש שאיים בסנקציות כבדות על נשים. זהו הישג חלקי למחאה שהוכנעה, אך השפעתה על אורח החיים ניכרת.

הפגנה באיראןצילום: Iran International

ובכל זאת, מרחק רב מפריד בין הישג סמלי לבין הפלת משטר. מחקרים מלמדים כי כדי לשבור משטר סמכותני דרושה השתתפות פעילה של לפחות שלושה עד חמישה אחוזים מהאוכלוסייה כולה. באיראן, מדינה של שמונים וחמישה מיליון נפש, המשמעות היא מיליונים ברחובות באופן מתמשך. מחאת אמיני, חרף עוצמתה, לא הצליחה לעבור את הרף הזה. היא נותרה ברובה עירונית ומקומית, ללא הנהגה מרכזית וללא תיאום בין מוקדי המחאה. רבים באוכלוסייה עודם חוששים מהכאוס שעלול לבוא אם תיפול הרפובליקה באחת.

הכוח האמיתי של המשטר אינו נמדד במספר המפגינים אלא בלכידות מנגנוני השליטה שלו – משמרות המהפכה, מנגנוני הביטחון והאליטה הדתית. כל עוד הכוחות הללו נאמנים למנהיג העליון חמינאי, אין למחאות סיכוי ממשי להפוך להפיכה. ההיסטוריה מלמדת כי שינוי עמוק קורה כאשר סדקים מופיעים בתוך האליטה עצמה. עד כה, חרף מאבקי כוח פנימיים ותחלופת נשיאים, הליבה השלטונית נותרה מאוחדת.

הפגנות נגד המשטר באיראןצילום: Iran international

מלחמת 12 הימים במזרח התיכון העניקה למשטר נשימה נוספת. המערכה בין ישראל לאיראן ובעלי בריתה נתפסה בטהרן כהזדמנות לגייס סולידריות לאומית מול "האויב הציוני". לזמן קצר נדמה היה כי הציבור האיראני מתלכד סביב הדגל, אך החזרה לשגרה הכלכלית העגומה – אינפלציה דוהרת, מחסור במים ובחשמל ודיכוי מתמשך – החזירה את תחושת הניכור. במקום לעמעם את הפער בין המשטר לאזרחים, המלחמה דווקא המחישה עד כמה המשטר מוכן להקריב את רווחת אזרחיו למען פרויקט ההתפשטות האזורי שלו.

הציר שאיראן מובילה – חיזבאללה בלבנון, החות'ים בתימן וגורמי מיליציה נוספים – הפך לכלי מרכזי במדיניות החוץ של טהרן. אבל באותו הזמן, רבים מבני הדור הצעיר בתוך איראן שואלים בקול רם מדוע כספי המדינה זורמים לעזה, לביירות או לסנהא, בזמן שהם עצמם מתקשים לקנות לחם או לשלם שכר דירה. הסתירה הזו מחלחלת ומערערת את הלגיטימיות של ההקרבה שדורש המשטר. דווקא ההצלחות הצבאיות של ישראל במלחמה יצרו מראה כואבת לחולשת המשטר בביתו.

כאן נכנסת ישראל כגורם עקיף אך משמעותי. כל עוד איראן מצויה בעימות ישיר מול ישראל ובנות בריתה, המשטר יכול להצדיק את קיומו כ"חומת מגן". אך אם ישראל תמשיך לערער את מעמד הציר, ובמקביל תחשוף את עומק הכישלון הכלכלי והחברתי של טהרן, היא עלולה לתרום לאותה שחיקה פנימית שיום אחד תגיע לנקודת רתיחה.

העתיד תלוי לא רק ברחוב אלא גם בפסגה. חמינאי בן ה־86 מחזיק עדיין במושכות, אך בריאותו הרופפת מציבה סימן שאלה כבד על יציבות המשטר ביום שאחרי. לא מן הנמנע שהשינוי הגדול יגיע לא דרך הפגנות המונים אלא מתוך האליטה עצמה, כאשר יורשיו יתקשו לשמר את האיזון בין האידיאולוגיה הקשוחה לבין דרישות הציבור.

שלוש שנים לאחר פרוץ המחאה, השאלה נותרת פתוחה. האם ההיסטוריה תזכור את מותה של מהסא אמיני כרגע מכונן שהצית מהפכה, או רק כגל מחאה שנשחק מול מנגנוני הדיכוי? כל עוד הפער בין הדור הצעיר למשטר הולך ומתרחב, וכל עוד הציר האזורי ממשיך לשאוב משאבים על חשבון האזרחים, נדמה שהאש לא כבתה – היא רק ממתינה להזדמנות הבאה להתלקח.