לא רק ספרדיות: על המנהלים לשים את האכזריות בצד | דעה

את שלמה יענקל מוצנבאכר כולם מכירים. הוא שם דבר בציבור החרדי. יהודי מבוגר, שמנהל מזה שנים רבות קופת גמ"ח למתן הלוואות לנזקקים בעיר בני ברק. שלמה יענקל איננו "עסקן", לא "בעל חסד", לא "שר החסד" וגם לא "איש החסד". הוא פשוט עומד בראש גמ"ח גדול - "רבי יודא לייב'ס גמ''ח", קרן ע"ש יהודה אריה-לייב ורבקה מוצנבאכר ע"ה. קרן מכובדת שקיבל בירושה מאביו, ושאליה הצטרפו עם הזמן קרנות נוספות ממשפחות תומכות, שהפקידו את כספן ואמונן בו ובאביו.

יש עוד גמ"חים בעיר בני ברק מוכרים פחות ומוכרים יותר. מה מיוחד דווקא ב"רבי יודא לייב'ס גמ''ח", שכולם מכירים ומדברים על העומד בראשו, שלמה יענקל מוצנבאכר? לא, זה לא בגלל העזרה. גם לא התמיכה. ותתפלאו לשמוע - זה לא הסכומים הגבוהים שהוא שלמה יענקל מלווה מידי חודש בחודשו,כאלה יש עוד. ייחודו של גמ"ח זה טמון בעיקר באופי הניהול שלו. שלמה יענקל מנהל את הגמ"ח ביד רמה, בתקיפות, ברצינות, בקשיחות - מי שנעזר בו מתאר אותו כאיש נטול רחמים. יש שאף יאמרו: הוא ניחן במידת אכזריות. "מתעלל באנשים".

אני לא מדבר על מי שלא משלם בזמן זה מובן מאליו שיש לטפל בהם כנדרש. אני מתכוון דווקא למי שנכנס לחדרו של מוצנבאכר, ברחוב הרב מיימון 13 בבני ברק, בצהרי היום בין 1:30 ל-1:45 כדי לבקש הלוואה. כבר בעת ההרשמה הוא עובר מסכת של התעללות וביזיונות: עליו להמתין שעות ארוכות. לעיתים התור מתארך החוצה, אל הרחוב, תחת כיפת השמים - בחום היום או בקור ובגשם. אחר כך הוא נדרש להישאל בפני קהל ועדה על שמו ושם אשתו, על פרטים אישיים, על מאין בא ולשם מה ההלוואה נצרכת.

וכששואלים את מוצנבאכר לשם מה כל זה הרי היום יש דרכים אחרות, אפשר למלא טפסים ברשת או בדוא"ל וכדומה, תשובתו ברורה וקרה: "זו השיטה. אני דוגל בזה. כאן זה לא קייטנה, לא צריך ליהנות. אני לא רוצה שיחזרו אליי שוב ושוב. אני לא רוצה שכל אחד יבוא לקחת הלוואה. רק מי שבאמת צריך ומרגיש בדוחק יבוא."כך עונה שלמה יענקל, וממשיך בתוקפו לדרוך על עוד ועוד ממתינים נצרכים.

זה שלמה יענקל, בעל הגמ"ח. אפשר לחלוק עליו, אפשר להסכים איתו זה גם פחות משנה. זה הגמ"ח שלו. רוצה - תקח הלוואה. לא רוצה - אל תקח. אולי בעצם זה מה שהוא רוצה.

ולמה אני מספר לכם על שלמה יענקל, בעל הגמ"ח?

כמידי שנה, עם פתיחת שנת הלימודים, עולה שוב לכותרות העיתונים. המספרים מתפרסמים, הסיפורים את הלב קורעים,  והזעקה עולה עד לב השמים. מדובר כמובן ב"סערת האפליה בסמנרים": מאות בנות בבית יושבות, ממתינות, לסמינר אינן מתקבלות. לתשובה מצפות ומייחלות. האשכנזים, כך נטען, אינם מעוניינים לקבל בבתי הספר שלהם ילדות ממשפחות ספרדיות.

אבל הן לא לבד. הבנות הספרדיות אינן היחידות שנשארות בבית עם תחילת שנת הלימודים. אליהן מצטרפים לא מעט ילדות וילדים, נערות ונערים, ובחורי ישיבות ממשפחות טובים - אשכנזיות בארץ ובעולם, שמקבלים את ה"לא נתקבל" ממנהלים ומנהלות. אלה ילדים טובים ומוכשרים, יפים ומוצלחים, חכמים ונבונים - ועם כל זאת הם מוצאים את עצמם בבית, מפני שכך נגזרה עליהם הגזרה מפי מנהל או מנהלת בית הספר.

ואם תשאלו את מנהלי בתי החינוך - הסמינרים, החיידרים וראשי הישיבות - תשובתם זהה: "מחובתנו לדאוג למוסדות החינוך שלנו, לחניכים שלנו. אסור לנו לקבל ילדים שגדלים בבית שבו ההתנהגות היא שונה. רוצים? תפתחו בית ספר משלכם, ותקבלו את כולם."

ומנגד, עומדים ההורים חסרי אונים\עונים. גם הם, עושים הכל למען ילדיהם ורוצים את החינוך הכי טוב. והם לא רואים שום סיבה מדוע צבע עורם, או אורך החצאית של האם, מידת הפאה, גודל הטלפון, או סוג הכובע של האב אמורים להכריע אם הבת תתקבל או הבן יסורב? אם הבן של הרב השכונתי - שאשתו נראית כך וכך - התקבל, ואם הבת של הנגיד על אף עניינים שלא נרחיב עליהם כאן גם היא התקבלה, האם דמם אדום יותר מדמנו? הם אומרים בזעם ובצדק.

בין שתי הטענות הגדולות והצודקות לכאורה - מצד אחד המנהלים שדואגים לאופי בית הספר, ומנגד ההורים שנלחמים למען ילדיהם - עומדים הילדים.  הם אלו שנמצאים בתווך, בין הפטיש לסדן. 

ההורים מפעילים את כל האמצעים:  האבא - קשרים, חברים, כוחות נפשיים.  האמא - הופכת עולמות. כל השכונה כבר יודעת שהבת שלה לא התקבלה, והיא לא מוותרת. אשה חזקה ונחושה. אבל בזמן הזה הילדה יושבת בבית, לבדה. ההורים יוצאים בבוקר לעבודה, האחים לישיבה, הילדים לחיידר, ורק היא נשארת בבית. לא קמה. אין לה בשביל מה לקום. היא מעדיפה שלא לראות את חברותיה ושכנותיה, שכבר התחילו את שנת הלימודים, הולכות בהתרגשות לבית הספר בזמן שהיא נשארת מאחור. נכון, לא כולן התקבלו לסמינר האליטות עליו נלחמו ההורים. אבל יש מנהלת שקיבלה אותן בחום ובאהבה, מקום שפתח את הדלת, מוסד שאולי פחות יוקרתי - אבל בהחלט מכיל ומתאים. והכי חשוב מכול – הן לא בבית. 

עוד יום עובר. ועוד יום. והיא מחכה לטלפון שיבשר: "התקבלת", אבל הטלפון לא מגיע. 

הכאב של ילדה כזו אין לשער. הצער שאופף בית שבו יש ילדה או ילד שלא התקבלו קורע לב. בחור ישיבה, כשהוא יושב ובוהה בקירות ביתו באותם ימים, בתחילת זמן אלול, בעוד חבריו כבר מסודרים כל אחד עם ישיבה, ורק הוא מחכה בכיליון עיניים לחסדי מנהל זה או אחר חווה תחושת חרם של ממש. וגם ילד קטן, הוא אולי "רק ילד" אבל גם הוא זקוק לתשובה. גם הוא רוצה לדעת ושואל את אמו ואביו מדי לילה בטרם עולה על יצועו "לאיזה חיידר אלך בשנה הבאה?" ותשובה אין, גם הוא רוצה להתרגש לקראת זה בדיוק כמו כל חבריו. זה מגיע לו. וכל אלו נושאים איתם צלקות לכל חייהם. אסור שדבר כזה יקרה. פשוט אסור.

אנחנו זוכרים את דבריו הנוקבים של מנהיג הדור, מרן הגאון הגדול רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן ז"ל, שזעק על מנהלים שלא מקבלים ילדים:  "גאווה! גאווה! גאווה!" אבל גם לנו, כהורים, יש מה ללמוד מכך. עלינו לשים את האגו בצד, להפסיק להילחם על מקום שלא רוצה אותנו את ילדינו – ולראות את הטוב בזה. רבים יעידו, שבמבט לאחור אפשר רק לצמוח מזה.

זוכרים את מוצנבאכר מהגמ"ח ברחוב הרב מיימון בבני ברק? אנחנו יכולים להתלונן עליו, להילחם בהתנהגותו של שלמה יענקל ואנחנו גם יכולים פשוט לבחור לא ללכת אליו. לעבור כביש לגמ"ח אחר, לחפש מקום אחר. אבל אתם, מנהלי המוסדות - עליכם מוטלת אחריות אחרת. אל תראו את ההורים בעיניים של שלמה יענקל: בעיניים אכזריות, מתוך גישה של  "זו השיטה שלנו, כך נוקטים, וממנה לא נזוז".

"חֹדֶשׁ אֱלוּל כֻּלּוֹ רַחֲמִים", אומר הגאון מווילנא (בסוד החודשים, בסוף הליקוטים על ספר היצירה). ואולי, זה הזמן להתחיל להסתכל על ההורים ועל הילדים בעיניים רחמניות. ואולי, אם ההורה בחר להגיע עד לשערי בית הספר שלכם, נכנס אל חדרכם, יושב מולכם - אולי באמת הילד שלו כן מתאים. 

תנו לו צ’אנס.