"אבא, אני מתגעגעת": אילן וייס הובא למנוחות בקיבוץ בארי

אילן וייס ז"ל, בן 55 מקיבוץ בארי, שנרצח בפרעות השבעה באוקטובר ונחשב נעדר במשך חודשים, הובא אתמול (שני) למנוחות באדמת קיבוצו. טקס הלוויה נערך בבית העלמין בבארי, בהשתתפות בני משפחתו, חברי הקיבוץ, ידידים ומשפחות חטופים.

גופתו של וייס הושבה לישראל בסוף השבוע האחרון במבצע חילוץ מורכב של צה"ל והשב"כ, שהתאפשר בזכות מודיעין מדויק של מפקדת החטופים, אגף המודיעין והשב"כ.

וייס שימש סגן ראש צוות החירום היישובי של בארי ומנהל התשתיות בקיבוץ. ביום הטבח, יצא לפתוח את הנשקייה לקראת התארגנות כיתת הכוננות, אך לא שב. מחבלים הציתו את ביתו וחטפו את רעייתו שירי ובתו נוגה – ששוחררו בהמשך בעסקת החטופים הראשונה. בינואר האחרון הוכרז כי נפל בעת מילוי תפקידו.

במהלך הלוויה נשאו דברים בני משפחה וחברים. מעין וייס, בתו של אילן הי"ד, פתחה בדברים אישיים מצמררים: "אבא שלי, מאיפה בכלל מתחילים? איך מסכמים 692 ימים של המתנה בלתי פוסקת? הרגע שייחלנו לו הגיע, חזרת הביתה – אבל זה סופי. כמה פחדתי מהרגע הזה, מהבשורה המרה. אתה באמת לא בחיים".

קברו של אילן וייסצילום: אוריאל אבן ספיר

היא תיארה את ההתמודדות הקשה עם האובדן: "הכנו את עצמנו לרגע הזה במשך כמעט שנתיים. ידענו שלא שרדת את פרעות השבעה באוקטובר, ובכל זאת לא הייתי מוכנה. את ההספד הזה אני כותבת כבר חודשים – מקווה שתזכה לקבורה ראויה. בעולם מתוקן, אף ילדה לא צריכה לקוות שתצליח לקבור את אביה".

בפנייה אישית, הוסיפה: "אבא, כמה אני מתגעגעת פשוט לומר את המילה הזו ולשמוע מישהו עונה לי. מילה קטנה שמסמלת כל כך הרבה. סבא אברי, אבא שלך, שרד את השואה – ואתה, נרצחת כאן בארץ ישראל רק כי היית יהודי. 'לעולם לא עוד' זה לא סיסמה. זה עכשיו. עצרו את המלחמה והחזירו את כל החטופים – החיים והחללים. אני אוהבת אותך, לנצח אכאב את לכתך".

אסנת וייס שושן, אחותו של אילן, אמרה: "הלכת מאיתנו צעיר מדי, ובכל זאת הצלחת להכות שורשים ולגעת בכל כך הרבה אנשים. השבוע קיבלתי ספר על החיים הנסתרים של העצים – ואני מרגישה שאתה ממשיך ללוות אותנו בדרכים נסתרות. עכשיו אתה חוזר להיות האח הפרטי שלי".

היא הודתה לגורמים שפעלו להשבתו: "696 ימים אחרי שיצאת בגבורה ונרצחת באכזריות, אתה חוזר סוף סוף לאדמה שכל כך אהבת. תודה לצה"ל, לשב"כ ולכל המלווים הנפלאים שנתנו לנו כוח בתקופה החשוכה הזאת. זו סגירת מעגל עצובה, אבל הכרחית. לא אפסיק להיאבק להשיב את כל שאר החטופים – מי לשיקום ומי לקבורה. אוהבת אותך, אח שלי".

הפרחים על קברו של אילן וייסצילום: אוריאל אבן ספיר

רחלי וטל, חברותיו של אילן מצוות החירום היישובי בבארי, תיארו את עבודתם המשותפת: "היינו צוות מנצח – אתה, אריק, רחלי ואני. רצנו לכל אירוע ביטחוני ראשונים וחזרנו אחרונים. היית הלב השקט של הצוות – המחושב, החכם, החרוץ והשיטתי. מהאנשים שכל אחד רוצה לצידו".

הן שיחזרו את רגעי הטבח: "בשבת השחורה, עוד לפני שהכול קרס, סגרנו את חג המשק והחלטנו לנהל את החמ"ל מהבתים. אבל אז השמים התכסו בשחור ובארי הפכה לשדה קטל. כשאריק לא פתח את הנשקייה – ביקשתי ממך לצאת, ואתה, בלי לחשוב פעמיים – יצאת. יצאת להציל. יצאת לתת נשק לכתת הכוננות. ידיהם של המרצחים קטעו את חייך – אבל לא את גבורתך".