לרבות תלמידי חכמים | טורו של הרב יצחק ידידיה שינפלד

1.

בפרשת השבוע מופיע הציווי: "את ה' אלוקיך תירא." ובמסכת פסחים מספרת הגמרא סיפור נוגע ללב, על תנא אחד שנטש את מפעל חייו: 'שמעון העמסוני (ויש אומרים נחמיה העמסוני) היה דורש כל "אתים" שבתורה. כיוון שהגיע ל"את ה' אלוקיך תירא" - פירש. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל "אתים" שדרשת, מה תהא עליהן? אמר להם: כשם שקיבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ודרש: את ה' אלוקיך תירא - לרבות תלמידי חכמים'.

מרגלית עצומה הייתה שגורה בפיו של סבי הגדול, הרב יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל. הוא עורר שלוש הערות שהן בעצם אחת: ראשית, כיצד אדם שדרש כל "את" שבתורה נעצר דווקא כאן? מה נשתנתה ה"את" הזאת מכל שאר האתין, עד שנאלץ לפרוש ולהניח לעמל של שנים? שנית, מדוע דווקא רבי עקיבא הוא שדרש את הדרשה הזו? שלישית, מה משמעות הלשון "עד שבא רבי עקיבא"? מהיכן הוא בא?

2.

בפרשת לך לך אברהם אומר לשרה: "ויהי כאשר התעו אותי אלוקים מבית אבי..." הפסוק עוסק בפשטות בבקשתו של אברהם לשרה, שתעשה עמו חסד ותאמר שאינה אשתו אלא אחותו. אך אונקלוס הוציא את הפסוק מפשוטו ותרגם: "והוה כד טעו עממיא בתר עובדי ידיהון" - כשהתעו אותי העמים לעבודת אלילים - "יתי קריב ה' לדחלתיה מבית אבא" - הוציאני השם מבית אבי וקרבני ליראתו. 

רש"י פירש בדרך אחרת, אך הקדים וכתב: "ואונקלוס תרגם מה שתרגם". 

כל אדם שקצת בקי בפירוש רש''י מבין, שיש כאן עניין בעל משמעות. הרי זהו בדיוק תפקידו של התרגום אונקלוס בכל התורה - לתרגם! ובפרט שכאן זהו המקום היחיד שהוא דווקא חרג מהרגלו והוציא את הכתוב מפשוטו.

עמד על כך המהר"ם שפירא מלובלין זצ"ל וציין, שאונקלוס היה בן אחותו של טיטוס הרשע והתגייר במסירות נפש מופלאה, כמתואר בדברי חז"ל. לכן דווקא הוא מתוך סיפור חייו, וכמי שמזדהה, כביכול, עם סיפור החיים של אברהם, העז לחרוג מפשט הפסוק ולקרוא בו קריאה פנימית: "כשהתעו אותי - הוציאני ה' וקרבני ליראתו".

הוא שפירש רש"י: "ואונקלוס תרגם מה שתרגם", כלומר, תרגם כאן את מה שתרגם בחייו האישיים.

3.

לאור דבריו הנפלאים של מהר"ם שפירא, ביאר סבי את דברי הגמרא במסכת פסחים על שמעון העמסוני. כשהגיע לפסוק "את ה' אלוקיך תירא" - פרש. מדוע? מפני שידע: אם ידרוש את המילה "את" 'לרבות תלמידי חכמים', עליו לוודא שהדרשה תעמוד לא רק במבחן ההיגיון אלא גם במבחן הרגש, שתהיה ראויה להתקבל - הן לפני המקום, הן בעיני הבריות, שהרי לרבות תלמיד חכם ביראה, שהיא כמעט כיראת שמיים, היא דרישה נשגבת. והוא - צדיק ככל שהיה - לא מצא בעצמו או בזולתו מישהו שראוי ליראה שכזו. על כן פרש.

עד שבא רבי עקיבא. רבי עקיבא, שהיה עם הארץ עד גיל ארבעים, שלא ידע לא קרוא ולא כתוב, התעלה בעמל כפול ומכופל, עד שהפך לעמוד התורה שבדורו.

מי שחצב את דרכו ביגיעה עצמית והפך עצמו לכלי של תורה, הוא ורק הוא יכול לעמוד מאחורי הדרשה: "את ה' אלוקיך תירא - לרבות תלמידי חכמים".

"עד שבא רבי עקיבא" - עצם ביאתו וקיומו של רבי עקיבא היא עדות לדרגתו הנשגבה של התלמיד חכם שיראתו הוקשה ליראתו של מקום.