לא עוד התנחלות בלבבות: הגיע זמן לקבוע גבולות ברורים | מנחם גשייד

שני מאורעות היסטוריים מול מיעוטים התרחשו בחצי היובל האחרון במדינת ישראל. באחת מהם המדינה הובסה, ובאחרת ניצחה. הקשר היחיד בין המאורעות ותוצאתם מצוי בעמדתם של כוחות המיעוט מול עריצות הרוב. לו נשכיל ללמוד מאויבינו, אך בדרכנו, היהדות החרדית תנצח.
מי שסבור שיש טעם לשוב על איוולתם של קמפיין "המתנחלים בלבבות" – מוזמן לסיור בחממות גוש קטיף.

יהודים, את המלחמה שהוכרזה נגדנו יש רק דרך אחת לנצח – והיא ואין בלתה: איחוד מלא של כולנו יחד כנגד הקמים עלינו. רק עמדה משותפת, ממוקדת, ברורה, בקול חד וללא יוצא מן הכלל – תכריע את המערכה.

השאלה מדוע הגענו עד הלום אינה רלוונטית לעת הזו. האם היה יכול להיות אחרת – אינה מענייננו ברגע זה. לא מכסות, לא הבנות, לא פשרות, לא חדרי דיונים מקבילים, ולא עוד סבבי ניסיונות. מי שהחליט לשבור את הכלים קיבל החלטה מושכלת, לא מאולצת. לנו נותרה רק הברירה לעמוד על נפשנו ועל צאצאינו.

קול הלמות מגפי המשטרה הצבאית לא ייעצר מאליו. הסברים וטיעונים – צודקים ככל שיהיו – לא יעמדו לנו ביום עברה. להיפך. אין לנו רשות לשוב על איוולתם של אחרים. אין בידינו זמן למצוא רעיונות חדשים. אין בידינו הרשות לאפשר ניסויים על גב צאצאינו.

די להתבונן בשני אירועים משמעותיים שהתחוללו במדינת ישראל בחצי היובל האחרון: מהומות אוקטובר של ערביי ישראל בשנת 2000, ולהבדיל – תוכנית ההתנתקות לפני כעשרים שנה. שני אירועים, שהקשר היחיד ביניהם הוא הגישה – והתוצאה.

מהומות ערביי ישראל הסתיימו בהקמת ועדת חקירה ממלכתית, שתוצאותיה היו דרמטיות: אהוד ברק – ראש ממשלה שנחשב בעיני רבים למוכשר מבין ראשי ממשלות ישראל, האיש שהלך רחוק יותר מכל מנהיג ישראלי אחר לקראת הפלסטינים – איבד את עתידו הפוליטי. מתקוות המדינה הפלסטינית הפך למוקצה מחמת מיאוס.

לראשונה בהיסטוריה הישראלית הונפקו דוחות של מחלקת המדינה של ארצות הברית, של האו"ם ושל ארגוני זכויות אדם בינלאומיים בנוגע לערביי ישראל. הקשר בין מנהיגי מדינות ערב לערביי ישראל התחזק. ארגונים בינלאומיים הפכו לכתובת לגיטימית, ואימתם מרחפת מעל כל פעולה חריגה של השלטון הישראלי.
ממשלת ישראל, לא רק שהקימה את ועדת אור – היא אף הכריזה על תוכנית חומש בסך ארבעה מיליארד שקלים לטובת המגזר הערבי.

ועדת אור אף המליצה המלצות אישיות נגד השר לביטחון פנים שלמה בן עמי – מתומכי תהליך אוסלו – והוקמה ועדה ממשלתית ליישום המלצותיה בראשות שר המשפטים דאז טומי לפיד. מח"ש פתחה בעשרות חקירות, שנסגרו רק בשנת 2005.

מנגד, בעת שראש הממשלה דאז אריאל שרון – איש ימין מובהק – החליט על תוכנית ההתנתקות, בזמן ששליש משטח מדינת ישראל נכבש בידי מחבלים תוך שעות ספורות, בחרו מתיישבי יו"ש להגות רעיונות למכביר, כולם ברוח של "התנחלות בלבבות". הם האמינו בתמימות שאם רק יסבירו כראוי את רעיון ההתיישבות – יקרה שינוי.

הם צדקו. אכן היה שינוי – אך הפוך. כל חולצה כתומה, כל סטיקר – הפכו לעילה למעצר. הם נעקרו מבתיהם והושלכו לקרוואנים, לעיתים ללא חמלה בסיסית. כל מה שהזהירו מפניו – התרחש במלוא העוצמה. ואף לא לב אחד נותר כיום כבית להתנחלות שבצלמה.

אהוד ברק ביקש פעמיים את סליחתם של ערביי ישראל. הוא נדחה. איש ממנהיגי הימין מעולם לא ביקש את סליחתם של העקורים. ארבעה מיליארד שקלים לפיצוי? איש לא העז לעלות רעיון כזה. והוגה רעיון השיבה להתנחלויות בגוש קטיף – מתויג מיד כמשיחי.

האלימות איננה דרכנו – לא הייתה ולא תהיה. אך כל ניסיון לחזור למודל של התנחלות בלבבות יסתיים כאז: רעיונות אמיצים, ערכיים, נאיביים – שנזרקו בציניות אל מגרסת ההיסטוריה.

ערביי ישראל השיגו הישגים משמעותיים לא בגלל האלימות – אלא למרות האלימות. לו היו מאוחדים וללא ציוץ חורג – ייתכן שהיו משיגים אף יותר.

לכל שלטון בעל מאפיינים דמוקרטיים יש חוזה בלתי כתוב עם אזרחיו. כאשר צד לחוזה מפר אותו במודע – הוא מהמר. או שיצליח, או שיובס. מדינת ישראל לא העזה לדרוש מערביי ישראל שירות לאומי – אף שאין לכך כל קשר לסכסוך. רק סיבה אחת מונעת זאת: היכולת. איש אינו מוכן לומר את האמת בפה מלא – אין לנו משאבים לעוד מלחמה. אנו יודעים מראש שנובס.

לנו נותר לבחור: האם נלמד מאויבינו – אך בדרכנו, או שנשוב על איוולתם של אחרים. הסברים וטיעונים לא ניצחו שנאה – ולעולם לא ינצחו. מדינות אינן מתאבדות.

מדינה מכירה בגבולותיה רק במקום שבו חציית הגבול משמעה ויתור על קיומה. זו הסיבה שהמשולש הערבי נחשב גבול ברור בעיני המשטרה הצבאית, ממש כשם שגבולות עם מדינות אויב אינם נתונים לפרשנות. הגבול קיים רק כל עוד יש עמידה איתנה עליו – ללא תזוזה.

בפועל, נצרים לא ננצרה – היא נמחקה. באום אל פאחם לא יוקם "בקוּם". עבורנו, אמונה אינה תנועה. ומבצרי התורה – אינם פזורה. לאור התורה נצעד, במסילה שסללו לנו אבותינו, שבזכות אמונתם הובטחה הארץ לזרעם. לא כדי שזרע זרעם יימסר לזרועות המחללים זכר אבותיהם.