תושב אופקים שהוגדר כנעדר במשך 27 שנים שב אל משפחתו - היה עבד ברוסיה

סלבה קגן, תושב אופקים שנעדר במשך 27 שנים, שב לפני כעשרה ימים אל חיק משפחתו. קגן עזב את ישראל בשנת 1996 בדרכו לעיר סמרה שברוסיה, במטרה לסעוד את אביו החולה. כחודש לאחר צאתו אבד עמו הקשר, ומאז נעלמו עקבותיו.

ניסיונות חוזרים ונשנים לאתרו, בהם גם צוות הסדרה "אבודים" בשנת 2006, לא הובילו לתוצאות. המידע האחרון שנמצא עליו היה ניסיון להוצאת דרכון, במהלכו מסר כתובת של הוסטל למחוסרי בית - זה היה סימן החיים האחרון ממנו. לאחר מכן, כאילו בלעה אותו האדמה.

בעת עזיבתו הותיר קגן אחריו אשה ושלוש ילדות. כיום, הוא סב לשמונה נכדים ונכדות, כולם נולדו בתקופת העדרותו. "אנחנו בארץ המשכנו לקוות, אבל החיים נמשכו", מספרת בתו לינוי לוואלה. "עזבנו את הסיפור, רק שלוש שנים קודם להיעלמות שלו עלינו ארצה, חיינו את החיים שגם ככה מורכבים למשפחה בכלל ולמשפחה של עולים חדשים בפרט, ועוד עם ילדות שצריכות להשתלב בבתי ספר ובכלל. אחרי כמה שנים לבד, אמא שלי הפנימה שהוא פשוט נעלם, אבל מצד שני זה נותר סיפור שלא ממש היה פתור לאף אחד מאיתנו, גם לא לה".

לימים התברר כי אביו של סלבה נפטר כחודשיים לאחר הגעתו לרוסיה. לא ידוע בוודאות מה קרה לקגן עצמו, אולי על רקע שתייה. האיש הנורמטיבי, הנדסאי בהכשרתו, מתקשה להסביר, אך מה שברור, שמסיבה זו או אחרת הוא נותר שם חסר כל.

על פי משפחתו, ייתכן ונעקץ. "מישהי ממולחת אמרה 'יש לך בית כאן ואתה לא מצליח לשלם את התשלומים עליו. אני אמכור לך אותו, תקנה משהו קטן יותר ועל יתרת הכספים שיישארו לך אתה תחיה'. להבנתנו, הוא הסכים, היא לקחה את כל הכסף, הוציאה אותו מהבית וכך הוא נשאר בלי בית, דר רחוב", מספרת לינוי.

כך, כפי שמתברר כעת, קגן חי במשך כעשור ברחוב, עד שמשפחה מקומית אספה אותו לביתה כשהוא במצב נפשי מעורער. הוא הועסק אצלהם בעבודות בשדה, כנראה בגידולי פרחים או אחרים, בתנאים קשים, לעיתים שבעה ימים בשבוע, כשהוא מנותק מכל קשר עם העולם.

לדברי גורם מהקהילה היהודית בסמרה: "הם ככל הנראה מעורבים בעסקים מפוקפקים שרשמו על שמו. הוא הועסק בצד הטכני ובפועל הוא היה עבד שלהם".

הפריצה בפרשה אירעה בחודש אפריל השנה, כאשר בדף הפייסבוק של אחת הבנות הופיע פוסט שמישהי מרוסיה מחפשת אותן. היא העלתה תמונה שלו ושאלה אם מישהו מכיר את משפחתו. "הסתבר שמדובר במתנדבת שעזרה למשפחה שמחזיקה את אבא שלי למצוא אותנו", מספרת לינוי. כשלושה ימים לאחר מכן התקיים מפגש בזום בין קגן ובני משפחתו, לראשונה מזה כמעט 30 שנה. 

"היה ברור שאנחנו רוצים אותו בבית וכמה שיותר מהר. הבנו שהוא במצב לא טוב. אבל איכשהו תוך כדי שיחה הבנו שהוא בתנאי כליאה, תנאי מחייה מינימליים שניתנו לו אצל אותה משפחה ושאין לו כלום, לא מסמכים, לא טלפון. הפעלנו את כולם: משרד העלייה והקליטה, משטרת ישראל, הקונסוליה. כולם עזרו, אבל בסוף, מי שעשה את העבודה עם הרגליים על הקרקע, הוא הרב שלמה דייטש", אמרה לינוי.

"גם מרגע שנוצר הקשר זה לא היה פשוט בכלל", היא מוסיפה. "התחלנו להבין שאחרי שהוא עבד אצלם 17 שנה בשביל להתקיים - הם ראו אותו כנכס. האמא שהייתה בראש המשפחה נפטרה לפני שנה, ואיזה בן שלה החליט לחפש אותנו כדי לסחוט מאיתנו כספים".

הרב שלמה דייטש, שליח חב"ד בעיר סמרה מזה 28 שנה, מספר: "קצת אחרי פסח קיבלתי פנייה מהארץ לעזור. בהתחלה היה לנו רק איזשהו מספר טלפון. התקשרנו הרבה פעמים, לא ענו לנו, ניתקו לנו. לקח כמה שבועות עד שהצלחתי לגלות איפה הוא נמצא ושהוא חי. לדבר לבד בטלפון לא נתנו לו. הצלחנו איכשהו לשכנע אותם שיבואו איתו לל"ג בעומר, שנעשה יחד על האש, שנרקוד מסביב למדורה. בפעם הבאה אני באתי אליהם. הבאנו לו אוכל כשר, הבאנו לו הרבה דברים יהודיים, ולאט לאט הוא נזכר מי הוא בעצם וקיבל כוח להבין שהוא רוצה לחזור הביתה, רוצה לחזור למשפחה שלו".

לדבריו, "כשהאמא בבית נפטרה אז הילדים התייחסו אליו עוד יותר קשה. אחרי שאנחנו התחלנו להיות בקשר איתו, הם הבינו שהוא הולך לעזוב אותם, והם הולכים להפסיד את העבד שעובד אצלם עשרים וארבע שעות ביום בחינם ואז הם התחילו להתעלל בו. קרעו לו את הדרכון, לקחו לו את הכסף. בסוף הם זרקו אותו מהבית ואנחנו קיבלנו אותו יום אחד לבית הכנסת, בלי בגדים, בלי אוכל, בלי דרכון, בלי כסף, בלי כלום". הוא הוסיף: "לקחתי אותו באותו יום וקנינו לו בגדים להחלפה וכל מה שהוא היה צריך".

לפני כעשרה ימים, הכול היה מוכן. הרב דייטש הכין את קגן והעלה אותו לטיסה לטביליסי שבגאורגיה, לשם הגיעו לקראתו אשתו ובתו לינוי.

"הלב שלי הגיע לעוצמות רגש שלא הרגשתי", סיפרה לינוי, "היה בכי מאושר, הרבה דמעות. כל פעם שאני מדברת על זה בא לי לבכות, וכל פעם אני חושבת שיותר אני לא אבכה כי לא נשארו לי דמעות ושוב זה קורה".

בהמשך התקיימו פגישות מרגשות עם שאר הבנות והנכדים בישראל. קגן, שעדיין מסתגל למציאות החדשה, מסכם: "כשרציתי לחזור לא ידעתי איך אפשר לעשות את זה, חשבתי שזה לא מציאותי. אלמלא אשתי ובנותיי, זה לא היה קורה".