כך זה נראה מבית החולים: הפער בין המפגינים לבין החסד | דעה

יש מקומות שבהם כולם שווים. אין הבדלים, אין פערים. אין תגיות, אין זהויות, אין מחנות. לא ימין ולא שמאל, לא חרדי ולא חילוני, לא ערבי ולא יהודי. ליטאים לצד חסידים, ספרדים, לצד אשכנזים. צעירים עם מבוגרים, עניים עם עשירים, כולם יחד. וכן, גם משרתים וגם משתמטים. אחד המקומות האלה הוא בתי החולים.

הייתי שם השבוע. בית חולים 'הדסה' בירושלים, קומה 5, מחלקת אורתופדיה. הגעתי עם מכר, ללוות אותו לניתוח. ישבנו בחדר ההמתנה. מי שמכיר את ההליך יודע, זה דורש הרבה סבלנות. לא משנה איזו פרוצדורה, ואיזה ניתוח - קטן כגדול.

ושם, בתוך חדר ההמתנה הזה, נפגשנו כולנו, כל הפסיפס האנושי של החברה הישראלית: המקועקע השמאלני מתל אביב, שעשה את כל הדרך מהעיר הליברלית עד לבירה לפגוש את הפרופסור הגדול. ההייטקיסט ממודיעין שהגיע ללוות את סבתו. והסרוג מבני עקיבא שכבר זה הפעם המי יודע כמה בתקופה האחרונה שמלווה חבר חייל שנפצע בלחימה.

לצד כל אלה ישב שם בפינה אברך חסידי, אוזניות נגן תחובות לאוזניו - ואל תטעו, הוא לא שומע ניגונים (ימי בין המצרים, דריי וואכן) גם לא ווקאלי, ואם לרגע חשבתי שהוא מתעדכן בחדשות מקול בחצרות קודש - כנראה שטעיתי. הוא האזין לעוד פודקאסט על כלכלה נכונה והשקעות הון.

בפינה רכון על ארון תרופות לא שימושי עמד בן ישיבה ליטאי עיין בעלון תורני מעמיק, מוסיף הערות בשולי הדף - ספק אם ישמע כשיקראו בשם משפחתו. ממול עוד אחד בוהה במסך הפתוח שעל הקיר, מקווה לשמוע שתוכרז על הפסקת אש בקרוב, שהבן יחזור הביתה ממילואים. ואחרים? מפטפטים, מרכלים על הרופאים, על זמני ההמתנה, וגם מחליפים חוויות היסטוריות, ומתכונים בריאותיים.

מעת לעת נפלטת איזו אנחה, מלווה במשפט: "כמה זמן זה לוקח..."המטופלים מנסים לתפוס תנומה, אסור להם לאכול, הם כבר בצום, חלקם מליל אמש. המלווים יוצאים מדי פעם להפסקת ריענון, לקנות קפה ומאפה. והחרדים שביניהם? הם כבר מכירים את הסוד: "חדר המזוזה" של ארגון "מזון ומרפא" של הרב מרקוביץ', שנמצא קומה למטה. שם מקבלים הכול - קפה, עוגה, מרקים ועוד, חינם אין כסף. מדהים כמה חסד יש בעם הזה. מי כעמך ישראל.

באותו חדר ההמתנה שכם אל שכם כולם שווים. כולם מייחלים לדבר אחד לדעת שסיימנו. שעברנו את זה. שהכול בסדר. שהניתוח עבר בהצלחה. ושנוכל לחזור הביתה בריאים ושלימים. או כמו שאומרים ביידיש: "שוין דערנאך" - כבר אחרי.

אבל היה רגע אחד, אחד בלבד, שבו הרגשתי קצת לא נעים. עד כדי כך שקמתי, וחיפשתי לי מקום אחר. אמרתי לנוכחים שקר לי מדי מהמזגן - אבל האמת? היה לי חם. חם מאוד. זה קרה כשבני משפחה של אחד המטופלים התחילו לדבר על לוחות הזמנים של ההפגנות. כן, ההפגנות של הפלג הירושלמי. הם ראו בחדשות שצפויות חסימות אחר הצהריים, ורצו לעדכן את המשפחה מתי לצאת כדי לא להיתקע בפקקים.

רק זה חסר לי עכשיו. ויכוח אידיאולוגי על גיוס בני ישיבות, בחדר המתנה לניתוח, בלב בית חולים. "טו מיר א טובה". לחץ הדם של המטופלים מספיק גבוה גם ככה. לא צריך להעלות גם את זה של המלווים. זה לא העת ולא המקום.

אבל מה מחוץ לכותלי בית החולים? כשחוזרים למציאות הישראלית הרועשת וגועשת? אנו נמצאים בתקופה מורכבת מאוד, אולי הקשה ביותר מאז קום המדינה. מלחמה שנמשכת מזה כשנתיים, בזירות שונות, בכל החזיתות. צמד המילים "הותר לפרסום" ממשיכות להכות בנו שוב ושוב. חמישים ושלושה חטופים עדיין נמקים בשבי בעזה. למרות שכמעט כל צמרת חמאס חוסלה,  ישראל נאלצת לנהל משאים ומתנים עם מעט הטיררוסיטיים שנשארו כדי להשיב את בנינו הביתה במהרה. השכול מרחף כמעט בכל בית, והלב מדמם, הכאב לא נגמר.

וכאן, לנושא הכואב באמת ואולי גם המורכב ביותר, כי כשאין אחדות - איש את רעהו חיים בלעהו: החרדים, גיוס בני הישיבות, מאז ומתמיד היחסים בין הציבור החרדי למדינה היו טעונים ומורכבים. בוודאי למי שמנסה לשלב בין השניים. אני לא מדבר על העדה החרדית ונטורי קרתא שמתנזרים מהמדינה ה"ציונית". 

נדמה שמאז השבעה באוקטובר – הנושא הזה הפך להיות לב המחלוקת הציבורית. ובצדק. אלה משרתים ואלה משתמטים. ועל זה נסוב הוויכוח. אלה טוענים לסטטוס קוו: "תורתם אומנותם".  ואלה משיבים: השתנו העתים, ''אחיכם ייצאו למלחמה ואתם תשבו פה -  אחי החרדים עליכם לבוא להתייצב ולשאת בנטל''. וכך, המחלוקת הזו לא הולכת להיעלם והיא תלך ותחריף. סביר להניח שגם הבחירות הבאות יוכרעו על הסוגיה הזאת.

והאמת? כמו תמיד נמצאת, אי שם באמצע. לא ייתכן שמדינה שלמה תנוהל על ידי קומץ קיצוניים - וזה לא משנה אם הם משמאל או מימין, מערוצי התבהלה או מערוצי הפייק־ניוז (כל אחד יבחר לעצמו מי זה מי), מהפלג הזה או מהמחנה האחר. הגיע הזמן לומר: די. די לחסימות כבישים. די להפרות סדר.

נניח לרגע שזה חוקי, דמוקרטי, שזכות המחאה עומדת לכל אבל מה התורה אומרת? האם הפגנה דוחה גזל זמן? ואם יאמרו האומרים: "דמוקרטיה היא! זכותנו להפגין, זכותנו למחות, זכותנו לחסום כבישים! מוכנים אף להיעצר וכל האמצעים כשרים.'' ועם כל הכבוד לדמוקרטיה ולחוק – מה אומרת ההלכה? האם אתה מסוגל להסתכל בעיניים של החולה, שכל דקה שאתה מעכב את האמבולנס בדרכו לבית החולים - עבורו זה עניין של חיים ומוות? היכן הגבול? 

חשוב להבהיר, הביקורת אינה נגד המחאה עצמה שהיא הכי לגיטימית שיש, ואל לנו לשכוח - המחאה היא נגד המדינה סמליה וראשיה, וחלילה לא נגד אזרחיה - אחים אנחנו. אני לא רואה אף אחד ממנהיגי הציבור החרדי או מגדולי הדור נשכב על האספלט. לא ראיתי אף ראש ישיבה קורע את הפראק שלו וחוזר הביתה עם המכנסיים פתוחים למחצה בשם המחאה המוצדקת נגד גיוס בני הישיבות. לא ראיתי שום רב - לא מרן, לא ראש ישיבה, לא ר''מ, נעמד באמצע הכביש, חוסם רכב בגופו, או זורק שישיית מים על אישה. זו לא דרכה של תורה. זו התנהגות שאינה הולם בן ישיבה. הגיע הזמן לומר: ויחזור לתלמודו.

ואם אנחנו כבר מדברים על הפגנות ומחאות, אי אפשר שלא להזכיר את הצדיק רבי עמרם בלוי זצ"ל האיש המזוהה ביותר עם המחאות בירושלים. ירושלים של פעם. רבי עמרם, ראש נטורי קרתא, עמד באותם שנים בראש מערכות ישראל ונלחם בעוז ובגאון על צביונה של עיר הקודש ירושלים.

מסופר שפעם, ביום צום תשעה באב, נכנס לישיבת "תורה ויראה" בשכונת מאה שערים צלם חילוני, כשהוא נועל מנעלים הנוגד את ההלכה, ניגשו אליו וביקשו ממנו שיחלוץ את נעליו, ויכבד את המקום. הלה סירב. החלה מהומה. כמה מהמתפללים  קמו עליו ורצו לשבור לו את המצלמה. רבי עמרם שנכח במקום קפץ ממקומו, רץ לעברם, מנע מהם בכל תוקף. וצעק לעברם בזה הלשון: "הנני כבר מוחה ומוכיח ארבעים שנה, ואף פעם לא שלחתי אצבע לפגוע ברכושו או בגופו של אדם".

בערב, כשיצאתי מבית החולים, עמדתי בתחנת אוטובוס. שם פגשתי כמה ילדות. ילדות תמימות, מנותקות מכל קשר לעולם החיצון. על המסך בתחנה ראו את לוח הזמנים, והופיע שם משפט יבש: "ייתכנו שיבושים עקב הפגנות בירושלים." פניהן אמרו הכול - דאגה. הגדולה שבהן ביקשה ממני טלפון להתקשר לאמא. 

"אנחנו כבר מחכות למעלה מחצי שעה לאוטובוס, והמטורללים האלה - הקפלניסטים מתל אביב - שוב עושים הפגנות, שוב חוסמים כבישים, והאוטובוסים לא מגיעים, לא יודעת מתי נגיע הביתה, שרוליק רעב ובוכה כל הזמן'' אמרה בנימה של ייאוש. כאב לי עליהן. אבל יותר מהכול כאב לי על אותו קומץ קיצונים, שלא עוצר לרגע לחשוב על זה.

בעודנו מדברים, רכב נעצר. יהודי שאהבת ישראל והזולת בוערת בקרבו פותח את החלון ושואל אם מישהו צריך טרמפ. כמובן מאיליו - כל האנשים בתחנה נעמדו, ונתנו לילדות להיכנס. הצד היפה של העם הזה.