עופר כסיף: "דין שטימע קעגן גזירת הגיוס – יש לפטור את בני הישיבות"

בינואר 2022 עלתה לדיון במליאת הכנסת הצעת חוק שירות ביטחון (שילוב תלמידי ישיבות). בדבריי אז הבעתי את התנגדותי לגיוס כפוי של בני הישיבות והזכרתי שני אירועים היסטוריים רלבנטיים. האחד, מ-1782, הוא "כתב הסובלנות" של יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. השני, מ-1789, הוא דבריו של הרוזן קלרמון טונר, חבר האספה הלאומית הצרפתית, בזכות האמנציפציה ליהודי צרפת. מה שאפיין את שני המקרים הוא הסכמת מוסדות השלטון להענקת זכויות מלאות ליהודים, בתנאי שאלה יוותרו על מערכת החינוך הדתית הנפרדת שלהם וייאותו לשרת בצבא. בשני המקרים, העדיפו רבים (האורתודוקסים באוסטרו-הונגריה והאשכנזים באלזס ולורן במקרה הצרפתי) לוותר על הזכויות מאשר לאבד את זהותם המסורתית או לשרת בצבא המדינה.

הן כתב הסובלנות והן תפיסתו של קלרמון-טונר שגו בהבנתם את טיבן של זכויות הפרט (כאדם וכאזרח), כאילו ניתן להפרידן מתודעתו של הפרט אודות זהותו – הדתית, הלאומית, התרבותית וכד'. מה שמאפיין את האדם ומעצב אותו הם, בין השאר, קשריו הקהילתיים ואופן הבנתו את עצמו בהקשר החברתי במסגרתו הוא בונה את ערכיו ואת זהותו הייחודית. כבוד אמיתי לזכויותיו של הפרט, אם כך, מחייב כבוד גם לזהויותיו ולקשריו הקהילתיים הייחודיים. וכדברי הרמב"ם בהלכות דעות: "חייב אדם לנהוג בכל אדם בכבוד".

כאשר דורשים מהציבור החרדי או הערבי לשרת בצבא, בעצם דורשים מהם למחוק את הזהות שלהם, לוותר בשם זכויות אינדיבידואליות, לכאורה, על ערכיהם וקשריהם הקהילתיים העמוקים ביותר. אבל בכך דווקא מופרות זכויותיהם ולא מכובדות, שהרי, כאמור, זכויותיו של כל אדם מוגנות ומכובדות באמת רק כאשר גם זהויותיו מוגנות ונהנות מהכבוד הראוי. אמרו מעתה: הדוגלים בכפיית השירות לא רק שאינם מכבדים את ערכי החרדים אלא אף חותרים תחת זכויות הפרט שלהם.

יש שיטענו שגם אם דבריי הנ"ל נכונים, הרי שפטור משירות צבאי לציבור החרדי יפגע קשות בעיקרון השוויון, ערך חשוב ביהדות. כנאמר בספר ויקרא:  "מִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה". לכאורה, בבסיס הביטוי המופרך "שוויון בנטל" נמצאת בדיוק הטענה בזכות השוויון הזה.

האמנם יש בהכרח סתירה בין זכויות הפרט לערך השוויון, או שאפשר לפתור את המתח הזה? ראשית, שוויון מהותי יבוא לידי ביטוי במדיניות חברתית-כלכלית צודקת, כזו שתדאג לחלוקת משאבים הוגנת על בסיס צרכיו של האדם ולא בשל "מילוי חובותיו", כביכול. מה שמכונה "שוויון בנטל" איננו אלא סיסמה שכולה מסך עשן המסתיר את היעדרו של שוויון אמיתי ומסיט את תשומת הלב מאי השוויון האמיתי ממנו סובלים במיוחד שתי האוכלוסיות כנגדם גזירת הגיוס מכוונת – החרדית והערבית.

אם נניח, לשם העניין, ששוויון בחובות בכלל ובנטל הגיוס בפרט הם הכרח מוסרי, הרי שאכן ניאלץ להודות שיש פסול במתן פטור מגיוס לקבוצות ספציפיות וכפייתו על אחרות. אבל המסקנה המתבקשת איננה כפיית גיוס על כולם בשם השוויון אלא להיפך: פטור לכולם בשם השוויון – מתן אפשרות שלא לשרת לכל המבקש זאת. מן הדין הוא ששוויון יושג לא ע"י צמצום הזכויות ("שוויון של חוסר") אלא ע"י הרחבתן ("שוויון של שפע").

מה באשר לצורך שלנו בכוח צבאי (בין השאר) למען ביטחוננו? אינני מתכחש לצורך זה או כופר בו. אני מקבל את דברי גדולי הדור בדבר חטא היוהרה ("כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה"), ולכן אינני טוען שאנו זקוקים רק לכוח צבאי, אלא גם לכזה. 

אבל ראוי לתת את הדעת שכבר שנים שעיקר כוח האדם הצבאי (והתקציב) אינו מכוון לצרכי הגנה וביטחון אלא להוצאות מיותרות על שכר וגמלאות (כפי שקבעה ועדת ברודט) ועל תחזוק השליטה בעם אחר, ובשנתיים האחרונות – למלחמת שווא בעזה. האינטרס האמיתי של הציבור החרדי הוא לצמצם משמעותית את כוח האדם ואת הוצאות הצבא. הסכמי שלום עם הפלסטינים, ודרכם עם כלל העולם הערבי והמוסלמי, יורידו משמעותית את תקציבי הביטחון והצורך בכוח אדם, ואלו יאפשרו ביתר קלות פטור מגיוס חובה לאברכים ולשאר מבקשיו ללא אנטגוניזם ומתחים מיותרים בקרבנו. הבעיה איננה הפטור מגיוס שמבקשים לומדי התורה, אלא הרצון בפטור ובהמשך הכיבוש והמלחמות בו זמנית. זה, לא יצליח. זה או כיבוש, מלחמות וגיוס, או שלום, פטור ולימוד תורה. יתירה מכך, שלום הוא הדרך להצלת חיים. והרי כבר אמר הרב ש"ך: "פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה – גם את יישוב ארץ ישראל", וכי "התורה לא ניתנה בשביל להחזיק באדמה. אם החזקת האדמה תגרום לשפיכות דמים – זו רדיפה ולא דת!"

הגיע העת להפסקת כל הרדיפות: רדיפת בחורי הישיבות, רדיפת הערבים והרדיפה הגורמת לשפיכות דמים.

"דין שטימע קעגן גזירת הגיוס".